<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם. פי' למכור להם וליקח מהם ואע"ג דתניא לקמן [י"ג ע"א] הולכין ליריד של גוים ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות וכו' התם כגון שיום איד אינו ביום היריד והוא שלשה ימים אחר היריד. ופר"ש ז"ל שלא אסרו לשאת ולתת עמהם אלא למכור להם אבל ליקח מהם מותר שסתם מוכר עצב הוא ואין כאן משום הרוחה ובלבד שיהיה דבר המתקיים, אבל דבר שאין מתקיים מוכרים להם אבל לא לוקחים מהם.
<h2>דף ו.</h2>
אבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם משום הרוחה או משום לפני עור למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרוחה הא רוח אי משום לפני עור הא אית ליה בהמה לדידיה. ומיהו אין מוכרים להם בהמה במקום שנהגו שלא למכור משום רביעה. ואע"ג דאית ליה בהמה לדיד[י]ה דזימנין דרבע הא (ומיהו אין מוכרים להם בהמה דזמנין דרבעה הא). תניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ת"ל לפני עור ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא דאי לא יהיב ליה (הא) [לא] שקיל הא לאו הכי שרי וכן כתב הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף יא:</h2>
מתני' יום תגלחת זקנו ובלוריתו. איבעיא להו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו [או הנחת בלוריתו] תא שמע דתניא תרוויהו יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו.
<h2>דף יב.</h2>
מתני' עיר שיש בה ע"ז חוצה לה מותר. גמ'. היכי דמי חוצה לה אמר ריש לקיש משום ר' חנינא כגון עטליזה של עזה, איכא דאמרי בע(י)א מיניה ריש לקיש מר' יוחנן עטלו[זה] של עזה מהו אמר ליה לא הלכת (לשור) [לצור] מימיך וראית ישראל [ועכו"ם] ששפתו שתי קדרות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים. מאי ולא חשו להם חכמים אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבלה דלא אמרינן דלמא מהדר אפיה ישראל ושדי גוי נבלה בקדרה הכי נמי לא חשו להם חכמים משום [דמי ע"ז ביד גוי. רבא אמר מאי לא חשו להם חכמים משום בישולי עכו"ם דכותי' לא חשו להם חכמים משום] יום אידיהן. רבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא דכותיה לא חשו להם חכמים משום לפני אידיהן. הא דאמרינן הכא לא חשו להם חכמים משום דמי ע"ז ביד גוי דלא כהלכתא היא דהא קיימא לן [בפרק בתרא דף ס"ד ע"א] דמי ע"ז ביד גוי מותר. ואפשר דמאי דאמר רבא לא חשו להם חכמים משום יום אידיהן משום האי טעמא קאמר כלומר דלדמי ע"ז ליכא למיחש ואעפ"י שהוא אסור תורה דדמי ע"ז ביד גוי מותר ואם הי' [דמי] ע"ז ביד גוי אסור כיון שהוא אסור תורה חיישינן ולא דמי לנבלה דהתם מאי הנאה אית ליה לגוי אי שדי נבלה בקדרת ישראל, ועוד שהרי נתפס עלה כגנב, אלא לא חשו חכמים משום בישולי גוים שהוא אסור חכמים דכותיה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידם שהוא אסור חכמים, ואתא רבה בר עולא לאפלוגי עליה דרבא דליום אידם אסור ולא דמי לבשולי גוים דהתם דבחיתוי חתוי שרי לא סמיך ישראל עליה דגוי, אלא מאי לא חשו חכמים משום צנורא שהוא אסור קל ודכותיה הכא לא חשו להם חכמים משום לפני אידהן ומכל מקום הלכה כרבא שאף ביום אידם מותר.
<h2>דף יג.</h2>
הא דתניא יניח נמצא נהנה לאו הנאת המכס קאמר דהא אמרינן (ליה) בנדרים (דף ס"ב ע"ב) שרי ליה לבר ישראל למימר עבדא דבי נורא אנא ולא יהיבנא כרגא, אלא מהנאת ההדס שהוא מניח בעטרה קאמר. תניא הולכין ליריד של גוים ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות וכו', ר"ש ז"ל מפרשה אפילו ביום אידם שלא אסרו לשאת ולתת עמהם אלא למכור להם אבל ליקח מהם מותר שסתם מוכר עצב הוא. ואנו רגילים לפרש כגון שהיריד לפני אידהן ארבעה ימים או חמשה אבל ביום אידהם ולפני אידהם שלשה ימים שלא בגולה אסור לשאת ולתת עמהם אפי' ליקח מהם. גרסינן במס' ערכין בפרק המקדיש שדהו [כ"ט א'] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי[ה] בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה אמר ליה שקיל ארבעה [זוזי אחיל עלייהו ושדי בנהרא ותשתרי לך אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית, כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אימר דאמר שחללו, לכתחלה מי אמר, הני מילי בזמן שביהמ"ק קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה, אי הכי אפילו (שוה) פרוטה נמי לפרסומא מלתא וכן הלכה. הלכך הא דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו בדלית ליה ארבעה זוזי. אי נמי אית ליה ולא בעי למפרקיה אבל אית ליה ובעי למפרקיה פריק ליה לכתחלה. אי נמי מיירי במקרקעי דלית להו תקנתא אחרינא אלא בפדיון אבל במטלטלי ירקבו.
<h2>דף יד.</h2>
תניא גוי שעשה משתה לבנו או שיש לו חולה בתוך ביתו מותר והא אנן תנן גוי שעשה משתה לבנו [אינו] אסור אלא אותו יום ואותו איש, אותו היום ואותו האיש מיהא אסור. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא בטווזיג.
<h2>דף יד:</h2>
בעי רב אשי תרנגול לבן קטוע למי מהו למכור לו תרנגול לבן שלם מדאמר(ינן) קטוע לאו לע"ז קא בעי ליה או דילמא איערומי קא מערים. תרנגול לבן למי ויהבו ליה שחור אדום ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן מי אמרינן מדיהבו ליה שחור ושקל לאו לע"ז קא בעי ליה או דלמא איערומי קא מערים תיקו. הא דקתני מתני' ר' מאיר אומר אף דקל טב אוקימנא פירות דקל טב אבל דקל עצמו בין טב בין ביש לא מזבנינן להו דתנן אין מוכרים להם במחובר לקרקע.
<h2>דף טו.</h2>
רב הונא זבין פרה [לגוי] אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אימר לשחיטה זבנה וכן הלכתא. ודוקא בקצב אי נמי בגברא דזבין לנכסתא ולרדיא אבל באינש דעלמא לא תלינן לקולא דתניא (לו) בסוף פרקין [כ' ע"ב] מוכר לו בהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אינו מוכר אלא לשחיטה. ועוד דהא שור של פטם מבעיא לן לקמן מהו למכרו.
<h2>דף טו:</h2>
תניא אין מוכרים להם לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להם את הזיין ואין מוכרים להם לא סד(י)ן ולא קולר ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל והאידנא הכל מותר משום דמגנו עלון. ויש אומרים הוא הדין לסוסים ופרדים ושוורים וחמורים משום דמגנו וכרכי עלוון, אבל שאלה או שכירות ודאי לא, דהא אסיקנא שאלה לא קניא שכירות לא קניא.
<h2>דף כ.</h2>
תניא לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם במה דברים אמורים בגוי שאינו מכירו או שהיה עובר ממקום למקום אבל אם היה שכנו או רבו מותר מפני שהוא כמוכרו לו כך מצאתי בברייתות של ע"ז.
<h2>דף כ:</h2>
תניא ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם בבגד צבע אשה אמר רב יהודה אמר שמואל ואפילו שטוחים על גבי קרקע או על גבי כותל, אמר רב פפא במכיר את בעליהן והני מילי בעתיקי אבל בחדתי לית לן בה דאי לא תימא הכי אנן מאני דאשפורי היכי יהבינן הא קא עברינן משום ולפני עור לא תתן מכשול שאני התם דאומן באומנתיה טרוד דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודא אמר רב מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת והא קא מסתכל אלא אומן באומנתיה טריד.
<h2>דף כא.</h2>
הא דתנן לא ישכור אדם מרחצו לגוי גרסינן בירושלמי וכן בורני פורני רחים כיוצא בהן. ומצאתי כתוב בשם רבינו האי ז"ל דוקא ששכרו לזמן מועט אבל אם שכרו לשנה אחת או לשנים ידיעא מלתא דלגוי היא ושרי. ירושלמי [ה"י] שדה העומד על אם הדרך אסור להשכירה לגוי מפני שנקראת על שם ישראל. מסתברא שירושלמי לית ליה טעמא דאריסותיה קא עביד, ואגמ' דידן סמכינן ואפי' על אם הדרך שרי. ירושלמי [שם] מקום שנהגו להשכיר אפי' לבית דירה משכירו, נראה חולק על משנתנו.
<h2>דף כב.</h2>
הנהו שתלא דערלה, דגוי אכל שני ערלה וישראל אכל שני דהתירא אתו לקמיה דרבא שרי להו. תניא ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור. איבעא להו סתמא מאי ולא אפשיט ולחומרא עבדינן.
<h2>דף כב:</h2>
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מסקינן בגמ' הוא הדין לעופות.
<h2>דף כה:</h2>
מתני' לא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודים על העריות. גמרא ותיפוק ליה משום שפיכת דמים, אמר ר' ירמיה הכא באשה חשובה עסקינן, רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה, מאי בינייהו (וכי תימא) אשה שאינה חשובה [בין הנשים] איכא בינייהו דלר' ירמיה שריא להתיחד עמהם, דמשום שפיכת דמים ליכא שהרי חשובה בין האנשים ומשום (ה)עריות ליכא שאינה חשובה בין הנשים ולרב אידי אסורא משום עריות, מדלא קאמר הכא באשה יפה עסקינן אלמא אף באשה שאינה יפה כלי זיינה עליה משום ערוה. והלכתא כרב אידי דתניא כותיה.
<h2>דף כו:</h2>
מסקנא דשמעתיה דכולי עלמא לתיאבון קרינא ביה לכל אבדת אחיך, ולא מעלין ולא מורידין דלא עדיף משומד לתיאבון מרועי בהמה שאין מעלין ואע"פ שאין מעלין חייב להחזיר לו אבדתו. להכעיס דכולי עלמא מורידין ואפילו למאן דאמר להכעיס נמי משומד הני מילי [לגבי מילי] אחרינא כגון ספר שכתבו מין ישרף, משומד יגנז, אבל מורידין אותו ואין חייבין להחזיר אבדתו והיינו דקאמר קא סבר משומד להכעיס מין הוא ולא אמר משומד הוא.
<h2>דף כז.</h2>
אתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור (בראשית י"ז), ור' יוחנן אמר המל ימול (שם), ואסיקנא דכולי [עלמא] ערבי מהול וגבעוני מהול פסול למול שמולי אומות העולם (מקרי) [מ"כ בצדו כעין זה, ערלים מקרי אלא איכא בינייהו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ואסיקנא דגם ערל שמתו אחיו מחמת מילה לא מקרי ערל] אלא איכא בינייהו אשה. ופסק הרב אלפס ז"ל במסכת שבת שהאשה כשרה למול.
<h2>דף כח.</h2>
מתני' ומתרפאין מהם רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות. אסיקנא רפוי ממון בהמתו ורפוי נפשות גופו והיינו דרב יהודא אמר שמואל דאמר אפילו רבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו. הא דאמר ר' יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהם לית הלכתא כוותיה. ואנו תמהים על הרב אלפסי ז"ל שפסק כר' יוחנן ופסק כפי' משנתנו רפוי ממון בהמתו ורפוי נפשות גופו והם סותרים זה את זה. והפסק הנכון הוא כר' יוחנן ולא כתב הרב אלפס ז"ל רפוי ממון בהמתו אלא [ל]למדנו דבהמתו מתרפאין מהם [ואין כאן משום בל תשחית ומשמע] (דמשמע) הא מכה שאינה של חלל מתרפאין ואפי' יש בה סכנה (ואין כאן משום בל תשחית). מהיכן מכה של חלל מן השפה ולפנים. בעי ר' אלעזר דככי ושיני מאי ולא אפשיט ולחומרא עבדינן ולא מחללינן והיינו דתנן החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ ולא שני לן בין חושש להיכא דכאיב ליה טובא אבל (צפרינא) [צפדינא] מחללין עליה את השבת הואיל ומתחיל בפה וגומר בבני מעים מאי סימנא רמי מידי בי ככא ומייתי דמא מבי דרי.
<h2>דף כח:</h2>
עין שמרדה מותר לשחוק הסמנין ואתויי דרך רשות הרבים דשורייני דעינא בלבא תליא אבל משום אבר אחד אין מחללין.
<h2>דף לא.</h2>
אמר רב אסי אמר ר' יוחנן משום ר' יהודא בן בתירא שלשה יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה, ואסיקנא דר' יהודא בן בתירא כרבנן סבירא ליה שהיין אסור בחותם אחד ולית הלכתא כותיה אלא כר' אליעזר שמתיר בחותם אחד. ודוקא בחותם וייחד לו קרן זוית אבל יחוד בלא חותם לא משום דודאי יגע ביה כיון דליכא חותם אחד. מנא לן דייחד בלא חותם לענין אחלופי ספק הוא ולא ודאי, דתנן [דמאי פ"ג מ"ד] המוליך חיטין לטוחן כותי וכו', לטוחן נכרי דמאי, ומקשינן בירושלמי [שם ה"ד] הכא אתמר אצל נכרי כפירותיו והכא אתמר דמאי ומשני כאן בקופה בקופות כאן פירות בפירות, וכיון שיחד לו קרן זוית כקופה בקופות דמי. ומיהו אע"פ שהדבר ספק לענין אחלופי לענין מגע הוא ודאי ואסור (בהנאה) [בשתיה] וחותם אחד בלא יחד אסור בשתיה ומותר בהנאה, וכי קיימא לן כר' אליעזר הני מילי בחותם אחד וייחד אבל חותם ולא ייחד קיימא לן כרב דאמר אסור בחותם אחד ואיכא מאן דאמר דהא דאמר רב אסור בחותם אחד בלא ייחד. ובירושלמי [ה"ג] משמע בהדיא דהא דאמר רב אסור בחותם (בגברא) [בגוי] מיירי. ובסוף פרק כל כתבי הקודש [קכ"ב ע"א] משמע בהדיא לכאו' דר' אליעזר מתיר בחותם בלא ייחד דגרסינן התם לי התיר ר' חנינא יין הבא (בקרדוניות) [בקרונות] של גוים ולא ידענא אי משום דסבירא ליה כר' אליעזר דמתיר בחותם אחד.
<h2>דף לא:</h2>
תניא השולח חבית של יין ביד כותי ושל ציר ושל מורייס ביד גוי אי מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור ואע"ג דאמרינן לקמן [ל"ט ע"א] חמפ"ג מותר בחותם אחד שאני הכא דאיהו גופיה אין מכיר חותמו וסתמו מוכחא מלתא דמזויף הוא. ולא מיחוור דא"כ היכי מוכיח מינה דסתומות אסורות. והרב דודי ר' אשר ז"ל תירץ הא ר' מאיר הא רבנן לר' מאיר דאמר מורייס של גוים אסור בהנאה אלמא כיין דמי ואסור בחותם אחד לרבנן דאמר מורייס של גוים מותר בהנאה מותר בחותם אחד. ויש להפריש בין מפקיד לשולח דבמפקיד יינו אצל גוי מרתת שמא כשיחזיר היין לישראל יכיר שמא נגעתו בחותמו ולא נגע ומותר בחותם א' ואפי' [לא הכיר] (הכי) [והשולח] חבי"ת אסור בחותם אחד אלא א"כ מכיר החותם מי שנשתלח לו.
<h2>דף לב.</h2>
איבעי להו רוצה בקיומו [ע"י ד"א] שרי [או אסור] תשמע דר' יוחנן ור' שמעון חד אסיר וחד שרי. והלכתא כמאן דאסיר. ודוקא בחרס הדריינו דאיתא לאסורא בעינא אבל בקנקנים של גוים דליתא לאסורא בעינא רוצה בקיומו על ידי דבר אחר שרי ולפיכך זבנינן קנקנים מנייהו ונודות של גוים אסור לעשות מהן שטיחין לחמור ולאו משום רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור דהא נודות כקנקנים דמי דליתא לאסורא [בעיניה] אלא היינו טעמא שמא יבקע נודו ויטלנו ויתפרנו על גבי נודו.
<h2>דף לג.</h2>
הא דאמרינן גבי גוי ההולך ליריד אימר חמרא או גלימא זבין כתב הרב אלפס דלא צריכינן להאי תירוצא דהא אסקינן בפ' השוכר [ס"ד ע"א] דמי ע"ז ביד גוי מותר. ויש אומרים ההיא דפרק השוכר דיעבד אבל לכתחלה אסור למכור להם על מנת ליטול דמי ע"ז ומשום הכי אצטריך למימר אימר חמרא או גלימא זבין.
תנו רבנן נודות הגוים (גרוזדין) [גרודים] מותרים ישנים או מזופפים אסורין גוי ריבבן ועבדן ונתן לתוכן יין וישראל עומד על גביו אינו חושש וכי מאחר [דגוי] רבבן ועבדן [כו'] כי ישראל עומד על גביו מאי הוי אמר רב פפא הכי קאמר רבבן ועבדן וישראל נותן לתוכן יין וישראל אחר עומד על גביו אינו חושש. וכי מאחר דישראל נותן לתוכן יין ישראל עומד על גביו למה דילמא אגב טרדיה מנסיך ליה ולאו אדעתא. רב זביד אמר לעולם כדאמרנן מעיקרא הכא בעידנא דקא שדיא נעשה כזורק מים לטיט. אמר רב פפא שמע מינה מדרב זביד האי גוי דשדא חמרא לבי מלחא דישראל שרי מתקיף לה רב אשי מי דמי התם קא אזיל לאבוד הכא לא אזיל לאבוד. מדחזינן רב פפא ורב אשי דקא שקלי וטרו אליבא דרב זביד שמע מינה הלכתא כותיה. ובמילתא דרב זביד חזינא תרי פרושא. פר"ש (בשישראל) [כשהגוי] נותן לתוכן יין מותר דנעשה כזורק מים לטיט שלסוף שני ימים הוא מתיבש וכלה כל לחלוחית המים הכא נמי כלה (המים) בזפת כל לחלוחית היין. אך הרב ראב"ד זכרונו לברכה פירש כשהגוי נותן לתוכן יין של ישראל וטעמו דרב זביד דכיון דקא אזיל לאיבוד בשפיכה זו אינו מנסכו ולפי דבריו גוי דמוריק אורוקי בקרקע כיון דקא אזיל לאיבוד שרי. ואפשר שאם היה מוריק (בכיתו) [בביתו] כונתו לזילוף ואסור.
כללא דקנקנים. כל דבר שמכניסו לקיום לא שנא כלי עץ ולא שנא כלי חרש ולא שנא כלי מתכות לא שנא דידן ולא שנא דידהו ממלאן מים שלשה ימים ומערן מעת לעת או מיישנן שנים עשר חודש בלא הכשר ואפי' לא נשתמש בהם אלא לפי שעה צריך הכשר שלשה ימים דהכי אמרינן בפ' השוכר [ע"ד ע"ב]. כל דבר [שאין] (ש)מכניסו לקיום אם הוא כלי חרש ונשתמש בו גוי פעם ראשון או פעם שני בעי הכשר שלשה ימים או מיישנן שנים עשר חודש ואם נשתמש בהם ישראל פעם ראשון ושני ומפעם שני ואילך נשתמש בהם גוי משכשכן במים ומותרים, כלי עץ וכלי מתכות אפי' פעם ראשון ושני משכשך במים. ואע"ג דתניא בפרק השוכר [שם] של עץ ושל אבן ינגב ואעפ"י שאין מכניסו לקיום שאני גת ומחץ ומשפך משאר כלים מפני שמשתמש בהם בשעת הגתות שהיין קרוב להיות חם ומשום הכי בעינן נגוב אפילו כשתחלת תשמישו ביד ישראל אבל שאר כלים שאין מכניסן לקיום אפילו כשתחלת תשמישן ביד גוי סגי בשכשוך. ועוד יש לומר דגת נמי בשכשוך בעלמא סגי ליה, וההיא דתניא של עץ ושל אבן ינגב לאו הלכתא היא אלא הלכתא כדתניא בברייתא אחריתא בפרק השוכר [ע"ה ע"א] הדפין והלולבין והעדשים מניחן [וכו'] ומאי עדשים גת. רק הראב"ד ז"ל פי' עדשים הם רחים העליונה אבל התחתונה בעי נגוב ואם כדבריו מכדי תנא לפרושי אתא כל דיני כלי הבד והגת אמאי לא פריש נמי דין הגת עצמו אלא ש"מ כפיר"ש ז"ל והכי מסתבר וקתני סיפא [תוספתא טהרות פי"א ה"י] כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך וכן כתב ר"ש ז"ל התם דבהא סמכינן דלא בעינן נגוב בגת אלא בהדחה סגי ליה, והראב"ד ז"ל כתב דכל כלי עץ שאין מכניסו לקיום אם תחלת תשמישן ביד גוי בעי נגוב כדאמרינן בגת. ולפי דבריו גת לא בעי נגוב אלא כשתחלת תשמישו ביד גוי אבל אם תחלת תשמישו ביד ישראל לא בעי נגוב. ובפרק ר' ישמעאל [ס' ע"ב] לא משמע [הכי] דגרסינן התם ההוא גוי דאשתכח במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי נגוב ואי לא בהדחה בעלמא סגי ליה, והא הכא שתחלת תשמישו ביד ישראל וקאמר דבעי נגוב ואע"ג דאיכא לדחוקי שפעם אחת נשתמש בו ישראל פשוטן של דברים אין נראין כך ועוד שלא הוזכר פעם ראשון אלא בכלי חרש אבל בכלי עץ אפילו לדברי הרב בפעם ראשון סגי והכא בעי נגוב, אלא שמע מינה דשני לן בין גת לכלי עץ דעלמא אפילו כשתחלת תשמישן ביד גוי בשכשוך סגי ומאי שכשוך שפשוף. ועוד יש לומר דבגת של חרש אפילו כשתחלת תשמישו ביד ישראל בעי נגוב וכן כתב הראב"ד ז"ל ולפי הפי' הזה איכא לפרושי ההיא מעצרתא דבעי נגוב במעצרתא של חרש. וכיון שהרב ז"ל עצמו מוקים חילוק בין גת לשאר כלים מפני שתשמישו תדיר בכלי חרש שאין מכניסו לקיום נמי איכא לאוקמי האי חילוק ולעולם כלי חרש שאין מכניסו לקיום אפילו תחלת תשמישו ביד גוי בשכשוך בעלמא סגי ליה ולא דמי לגת מפני שתשמישו תדיר או מפני שהיין בשעת הגתות קרוב (להם) [לחם] כדפרישית. והוי יודע כי כלי מתכות וכלי עץ הכשרם שוה בין כשמכניסו לקיום בין כשאין מכניסו לקיום [דהא] אין דרך בכלי מתכות להכניס (ביין) [בו יין] לקיום. ומאי דאמרינן בפרק השוכר [ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שנשתמש בהם בצונן מדיחן ומטבילן והם טהורים הוא הדין לכלי עץ שמדיחן ואפילו לדברי האומר בכלי עץ שתשמישו ביד גוי בעינן נגוב הני מילי בתשמיש יין אבל בשאר תשמישין מדיחן והם טהורים ומאי מדיחן משפשפן שאם אתה אומר הדחה בעלמא במטבילן סגי וכיון שמטבילן למה מדיחן אלא לאו שמע מינה מאי מדיחן משפשפן. והרב ראב"ד לא כתב כן.
<h2>דף לה.</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק כל שעה ובפרק כל הבשר והלכה אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה מעמידין אותה וכל שכן בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא דחלב המכונס בקיבה פרשא בעלמא הוא. ולפי דברי הרב מה ששנינו [חולין קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה דלאו כהלכתא היא. ועוד שנינו [שם ק"ט ע"ב] קיבה שבשלה בחלבה הרי זו אסורה ואיך נדחה כל המשניות אלה. לכך נראים הדברים שלא אמרו פרשא בעלמא אלא ללמוד שאין לקיבה דין מן הבהמה שהיא בתוכה אלא דין הבהמה שינקה ממנה ולפיכך קיבת עולה וקיבת נבלה מותרת שאין לקיבה דין כמותם אבל לעולם לאו פרשא ולפיכך כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה שהחלב המכונס בקיבה הרי הוא כאלו חלב הטריפה לתוך הכלי שהוא אסור וקיבה שבשלה בחלבה נמי הרי זו אסורה דלאו פרשא הוא ולא שנא היכא שנקרש החלב בתוך הקיבה ולא שנא לא נקרש אמרינן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וקיבה שבשלה בחלבה הרי זו אסורה וכן נראה מפר"ש ז"ל במס' חולין. והרב רבינו יעקב ז"ל כתב דכי אמרינן פרשא הני מילי בשנקרש לא שנא ינקה מן הטריפה ולא שנא ינקה מן הכשרה ומה ששנינו כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה וקיבה שבשלה בחלבה הרי זו אסורה בשלא נקרש החלב והרי הוא כאלו מונח בכלי. ירושלמי. כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה כמשנה הראשונה. טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת כמשנה אחרונה ואפי' סברין בית שמאי כבית הלל במשנה הוי ביצה גדולי גופה קיבה ממקום אחר היא באה בפרק קמא דיום טוב [ה"א] מתברר זה הירושלמי ומזה הירושלמי משמע לכאורה שהוא שלא כפר"ש ושלא כפי' רבינו יעקב ז"ל מדקאמר כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה כמשנה ראשונה. ומאי דקאמר הוי ביצה גדולי גופה משום דאפלגו בית שמאי ובית הלל [עדיות פ"ה מ"א] בביצת נבלה שכיוצא בה נמכרת בשוק שבית שמאי מתירין וב"ה אוסרין ולפי' רבינו יעקב ז"ל איכא לאקשויי הא דפריך תלמודא דשמואל אדשמואל מהא דתנן קיבת שחיטת נכרי נבלה ואסורה בהנאה לישני ליה דההיא מתניתא בשלא נקרש דההיא מתניתא דקתני כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה (ו)מוקים לה רבינו יעקב בשלא נקרש.
<h2>דף לו.</h2>
דרש ר' שמלאי בנציבין ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על שמן של גוים והתירוה[ו] קא סבר נותן טעם לפגם מותר ואעפ"י שהוא משמונה עשר דבר שלא פשט אסורו בכל ישראל ואין גוזרין על הציבור אלא א"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ואחר שהתירו שמן לא שנא בשאר ימות השנה ולא שנא בפסח ואין לחוש לדברי האומרים לא אמרו נותן טעם לפגם מותר אלא בשאר איסורין שדינם בנותן טעם וכיון שהטעם הוא לפגם מותר דכל דכן הוא השתא שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא לפגם מותר כל שכן במשהו והוא לפגם מותר. וכן כתב הרב ר' יוסף אבן פלאות ז"ל.
<h2>דף לו:</h2>
כי אתא רב אחי בר אדי אמר ר' יצחק גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינם ועל יינם משום בנותיהם. וכי תימא תיפוק ליה משום חשש יין נסך הכי קאמר גזרו על יינם של גוים אפילו ידעינן [ד]של גוים דלא פלחו לע"ז משום בנותיהם וכיון דלא מתסר אלא משום בנותיהם אסור בשתיה ומותר בהנאה. ויש אומרים שמתחלה שלא היו מנסכים לא אתסר אלא משום בנותיהם, ולבסוף שהיו מנסכים גזרו עליו הנאה וטומאה קלה משום חשש נסוך והיינו דתניא לקמן בפרק השוכר [ס"ד ע"ב] ויינו של גר תושב כשמנו. ואע"ג דאיכא לפרושא ההיא מפני שאינו מקפיד על מגעו של גוי אנן משום בנותיהן מפרשינן לה. ושמעת מינה שהיין של ישמעאלים אעפ"י שאין עובדים ע"ז אסור בשתיה וכן כתב הרב הגדול רבינו משה ב"ר יוסף ז"ל בתשובה. ועל בנותיהם משום דבר אחר. בנותיהם דאורייתא הוא דכתיב [דברים ז'] לא תתחתן בם, דאורייתא שבעה גוים ואתו אינהו וגזור אפי' אשאר אומות. ולר' שמעון בן יוחאי דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין מאי איכא למימר אלא דאורייתא דרך אישות ואתו אינהו וגזרו אפי' דרך זנות. דרך זנות נמי בית דינו של שם גזרו דכתיב [בראשית ל"ח] הוציאוה ותשרף, דאורייתא פי' בית דינו של שם גוי הבא על בת ישראל (דממשכיא) [דממשכה] בתריה אבל ישראל הבא על הגויה לא, ואתו אינהו וגזרו אפי' ישראל הבא על הגויה. הא נמי הלכה למשה מסיני הוא דאמר מר הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, הלל"מ. הלכה למשה מסיני בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעה. בצנעה נמי בית דינו של חשמונאי גזרו דכי אתא רבי דימי אמר בית דינו של חשמונאי גזרו ישראל הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"א וכי אתא רבין אמר משום נשג"ז. כי גזור בית חשמונאי ביאה אבל יחוד לא ואתו אינהו וגזור אפי' יחוד. יחוד בית דינו של דוד גזרו על היחוד של פנויה, אמרי התם יחוד דבת ישראל אבל יחוד דגוי' לא ואתו אינהו וגזור יחוד דגויה. יחוד דבת ישראל דאורייתא הוא דכתיב [דברים י"ג] כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל העריות שבתורה. דאורייתא יחוד דאשת איש ואתא דוד וגזר אפילו איחוד דפנויה ואתו תלמידי שמאי והלל וגזרו אפילו איחוד דגויה.
<h2>דף לח.</h2>
כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בשולי עכו"ם הא אינו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים. ודוקא דאותבי בסלתא ושקליה גוי ואותביה בתנורא הא לאו הכי שרי ואם בשלו כמאכל בן דרוסאי ואתא ישראל וגמר בשולו שרי.
<h2>דף לח:</h2>
דג מליח חזקיה אמר שרי והלכתא כותיה. י"מ שמלחו גוי וי"א שמלחו ישראל ובשליה גוי ולענין הלכתא אידי ואידי שרי. כל נותן טעם לפגם שהוזכר בשמועות הללו פי' רבינו יעקב דלא חיישינן לקדרה בת יומא ויש מפרשים דאפי' קדרה בת יומא בהני נותן טעם לפגם הוא.
<h2>דף לט.</h2>
ובדבר שיש לו חורפא אע"פ שאינה בת יומא אסורה כדאמרינן גבי קורט של חלתית [ל"ט ע"א] אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתית מחליא ליה שמנוניתא דהוי ליה נותן טעם [לשבח] (לפגם) ואסור.
<h2>דף מ.</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל לא קשיא כאן בפתוחות כאן בסתומות בסתומות אחת בפתוחות שתים דאימר מעלמא אתי לה. ויש מפרשים חלוף הדברים בפתוחות ונמצאת כלכית באחת מהם הותרו כלן, בסתומות בשתים שנמצאו בשתי חביות הותרו כולן אבל באחת היא מותרת וכולן אסורות. והכי אמרינן לקמן גוי שהביא ערבה מלאה חביות ונמצאת כלכית באחת מהן פתוחות כולם מותרות. ושתי כלכית באחת קאמר. אמר רב פפא הלכתא עד שהראש ושדרה ניכר על כל אחת ואחת פי' בין בצירן בין בגופן, מיתבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכלה בין במקצתה בין באחת ממאה שבה מותרת. ומעשה בגוי אחד שהביא גרב מלא חתיכות (לצירן) ונמצאת כלכית באחת מהם והתיר רשב"ג את כל הגרב, תרגמא רב פפא בשחתיכות שוות פשיטא מהו דתימא נחוש דלמא אתרמוי אתרמי קמ"ל. ההיא ארבא דצחנתא דאתא לסיכרא נפק רב הונא בר חנינא חזא ביה קלפיה (ושדיה) [ושריה] אמר רבא מי איכא דשרי כי הא מלתא באתרא דשכיחי קלפי. והלכתא כרבא דהא אפסוק הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד בין בצירן בין בגופן. אמר רב ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברים אין נקחים אלא מן המומחה אוקימנא בשנמוחו אבל בשלא נמוחו לא בעינן מומחה דסמכינן אסימנין. וכי סומכין אסימנים הני מילי לעוברי דגים אבל בביצים לא סמכינן אסימנין משום דאיכא דעורבי דדמי לדיונה והכי איתא בפ' אלו טרפות [ס"ד ע"א] ובנמוחו נמי דסמכינן אמומחה לא אמרן אלא במומחה ישראל אבל במומחה גוי לא אף כשיאמר אלו דגים ואלו קרביהם לא סמכינן עלה דהא אמרינן בפ' אלו טריפות [שם] אין לוקחים ביצים טרופות מן הגוים.
<h2>דף מ:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובעומדין על פתח מדינה. הרב אלפסי ז"ל פסק מלתא דשמואל ור' יוחנן אלמא (למלתא) [אמלתא] דרבנן קאי ולומר (שגם) [דאם] אינן אנדרטי של מלכים ואינם עומדין על פתח מדינה אפי' רבנן מודו דלא לנוי עבידי ואסורין אעפ"י שאין בידו כלום. אך פר"ש ז"ל דאדר' מאיר קאי לומר שאם אינם על פתח מדינה ואינם אנדרטי של מלכים אפי' לר' מאיר מותרים דלנוי הוא דעבידי. ועוד יש לפרשם אדרבנן שאעפ"י שיש בידו מקל אם אינם על פתח מדינה ואינם אנדרטי לנוי עבידי. (כתב) הרב אלפסי ז"ל לא פסק הלכה כמאן ומסתברא דהלכה כרשב"ג דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן [גיטין ע"ה ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וכו', ועוד דרב אשי דהוא בתרא שקיל וטרי אליבא דרשב"ג, תנא אפי' צרור ואפילו קיסם, בעי רב אשי תפס בידו צואה מהו הוא ניהו דזיל באפי כולי עלמא כצואה או דלמא כולי עלמא זילו באפ[י]ה כצואה תיקו.
<h2>דף מא.</h2>
אמר שמואל ואפילו שברי ע"ז ואע"ג דקיימא לן כר' יוחנן דאמר [בע"ב] ע"ז שנשתברה מאליה אסורה הני מילי היכא דידעינן בודאי שנשתברה מאליה אסורה אבל במוצא קיימא לן כשמואל דכיון דע"ז לאו אורחה להשתבר מאליה אמרינן שהגוי שברה והכי משמע בשלהי פרקין [מ"ט ע"ב] דאמרינן לא דכולי עלמא בין לרב ובין לשמואל עובדים לשברים. ואע"ג דאיכא לפרושי דהכי קאמר מהא לא תפשוט אין פשוטן של דברים נראים כן דאי שמעינן לשמואל בהדיא אין עובדים למה ליה לאוקמי פלוגתייהו בשברי שברים. והא דאמרינן לקמן ור' יוחנן מדר' מאיר נשמע לרבנן לאו אמר ר' מאיר צלמים אסורים ושברי צלמים מותרים ע"ז נמי אסורה ושברי' מותרין בדין הוא דהוי מצי לשנויי הכי אין הכי נמי ומוצא שאני אלא סבירא ליה לר' יוחנן שאף במוצא שברי ע"ז אסורים. ואפילו הכי הלכתא כשמואל משום דקמו להו שמואל וריש לקיש בחדא שיטתא במוצא ומה שפי' הרב אלפסי ז"ל בעומדין על בסיסן לא כן פר"ש אלא בעומדין על הנס במושב ע"ז שלהם.
<h2>דף מב.</h2>
מסקנא דשמעתא דע"ז אם הגביהה ישראל לזכות בה אין לה בטלה עולמית.
<h2>דף מב:</h2>
תניא קן שבראש אילן של הקדש לא נהנין ולא מועלין, בראשה של אשרה יתיז בקנה. אוקימנא כגון דאייתי עצים מעלמא וקנתה בהם אבל שברה ממנה עצים וקנתה בהם אסור ליהנות מן הקן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר ע"ז שנשתברה מאליה אסורה. ר' (אבוה) [אבהו] אמר ר' יוחנן מאי יתיז יתיז באפרוחים. אמר ליה ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברא לך בביצים כאן וכאן אסורים באפרוחין כאן וכאן מותרים, אמר רב אשי ואפרוחים שצריכים לאמן כביצים דמי.
<h2>דף מג.</h2>
תנן התם דמות צורת לבנה היתה לו לר' גמליאל וכו', מחוורתא דשמעתא שאסור לעשות דמות כל המשמשים לפניו במרום לא שנא במדור העליון ולא שנא במדור התחתון. ולפיכך אסור לעשות דמות חיות ושרפים ואופנים וחיות הקודש ומלאכי השרת חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ולפיכך כל הפרצופות מותר לעשותם מפני שאין במרום אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי כדכתיב [יחזקאל א'] וארבעה פנים לאחת, אבל פרצוף אדם לחודיה אסור אף על פי שאינו במרום לחודיה או משום דכתיב [שמות כ'] לא תעשון (כן) אתי. או מפני שהוא דמות מלאכי השרת הנגלים לנביאים בדמות אנשים. ומגופה דשמעתא נמי הכי משמע דלא צריכינן לדרשא דלא תעשון אתי (אלא) למאי דסליק אדעתן מעיקרא (דשמשים) [ושמשים] שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי והתניא וכו' (אמרי') [אמר אביי] לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדי הדדי, אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה לשתרי, ומאי טעמא מקשינן לאביי בלחוד אלא לאו שמע מינה דאי לאו אביי פרצוף אדם לחודיה היינו טעמא דאסור מפני שהוא כדמות מלאכי השרת הנגלים לנביאים בדמות אנשים. והוי יודע שכל אלה שאסורים לעשותם לא שנא שקועים ולא שנא בולטים. ומה שאמרו טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה אנו רגילים לפרשה בצורת דרקון שמותר לעשותה ולפיכך מותר לחתום ואסור להניחה משום חשדא מפני שדרכה לעובדה, דתנן מצא כלים ועליהם צורת דרקון וכו', אבל כל שמשים המשמשים לפניו במרום אסור לעשות בין שקועים בין בולטים. מיהו במדרש השכם קא אמרינן דאפילו צורות חמה ולבנה אם הוא שוקע מותר. רק הרב ר' משה ב"ר מיימון ז"ל כתב [בפ"ג מה' עכו"ם ה"י] שפרצוף אדם אינו אסור לעשות אלא בשבולט אבל שוקע מותר לעשות מפני שפרצוף אדם הוא בולט. ואם אחרים עשו לו דמות חמה ולבנה אם חותמן בולט אסור להניחם (דליכא) [דאיכא] משום חשדא ודוקא ביחיד אבל רבים אפי' חותמן בולט מותר להניחה דברבים ליכא חשדא אי נמי דפרקים הוא אי נמי להתלמד עבד דכתיב [דברים י"ח] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות.
<h2>דף מד:</h2>
אמר ר' חייא בר יוסף אמר ר' הושעיא תשובה גנובה השיבו רבן גמליאל לאותו (עמין) [הגמון] ואני אומר אינה גנובה, מאי גנובתא פעור יוכיח שמפערים לפניו בכל יום ואינו בטל, ואני אומר אינה גנובה זו עבודתה בכך וזו אין עבודתה בכך. אמר אביי גנובתא מהכא דקאמר אני לא באתי בגבולה והיא באת בגבולי [וכי בא בגבולה] מאי הוי והתנן ע"ז שיש לה גנה או מרחץ נהנין ממנה שלא בטובה, פי' שאין הקדש לע"ז בין בהקדש בין במעשה אין נאסר שום דבר בעולם משום ע"ז אלא אם כן הוא עצמו ע"ז או תקרובת או משמשין ולפיכך נהנין ממנה שלא בטובה ואני אומר אינה גנובה שלא בטובת רבן גמליאל כבטובת אחרים דמי. רבי שימי בר חייא אמר גנובתה מהכא דקאמר ליה וכל אדם משתינין בפניה וכי משתינין מאי הוי והתנן רק בפניה (לא) השתין בפניה (גדרה) [גררה] וזרק בה את הצואה הרי זו אינה (אסורה) [בטלה] ואני אומר אינה גנובה התם לפום שעתא הוא דרתח עלה והדר מפייס לה הכא כל שעתא. רבה בר עולא אמר גנובתא מהכא דקאמר ליה אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי וכי אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי מאי הוי והתניא בית זה לע"ז כיס זה לע"ז לא אמר ולא כלום שאין הקדש לע"ז ואני אומר אינה גנובה נהי דאתסורי לא מתסרא נוי מיהא איכא. פי' אם היה המרחץ נוי לע"ז אסור לרחוץ בו מפני שאסור ליפות ע"ז אבל לעולם המרחץ עצמו מותר בהנאה שאין כל דבר אסור משום ע"ז לא בהזמנה ולא במעשה אלא אם כן הוא עצמו ע"ז או תקרובות או משמשין אבל דבר הנעשה לנוי ע"ז ואין בו אחד מכל אלה מותר בהנאה. והא דאמרינן בפרק קמא [י"ב ע"ב] חנויות מעוטרות בורד והדס נעשין תקרובות ע"ז וקשיא לי והא תקרובת ע"ז אינה נאסרת אפי' בשעב[ו]דתה (לכך) [בכך] אלא א"כ כעין (פנים היא) זביחה כדמוכח בפרק ר' ישמעאל [נ"א ע"א] ובורד והדס מאי כעין זביחה איכא. ואיכא למימר כגון שלקטן דהוי כעין זביחה. והרב ראב"ד ז"ל פי' מעוטרות בורד והדס דדוקא מבגדי החנויות הוא שמותר ליקח אבל מפירות שהם לנוי ע"ז אסור ליקח מהם והא דתניא האומר בית זה לע"ז פי' הרב ראב"ד בזה הלשון. האומר בית זה לע"ז פי' שתעמוד בו ע"ז או שיהא נוי לע"ז מותר שאין הקדש לע"ז כלומר ולא מתסר לא לגבוה ולא להדיוט בהזמנה לע"ז ומאי דאמרינן נהי דאתסורי לא מתסר נוי מיהא איכא פי' הרב ז"ל נהי דבשביל האמירה שאמר נעשה המרחץ נוי לא מתסר מכל מקום כשהכניס האפרודיטי לשם ונעשה לו נוי מתסר.
<h2>דף מה.</h2>
מתני' הגוים העובדים את ההרים וכו'. גמרא. ר' יוסי היינו תנא קמא אמר ריש לקיש צפוי הר כהר איכא בינייהו תנא קמא סבר צפוי הר אינו כהר ומתסר ור' יוסי הגלילי סבר צפוי הר כהר. רב ששת אמר דכולי עלמא צפוי הר אינו כהר [ע"ב] והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קא מפלגי ת"ק סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותרין הגדולים הבאים לאחר שנעבדו ור' יוסי הגלילי סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסורין הגדולין אבל עקרו מותר אפי' לר' יוסי והלכתא כרבנן שאפילו התוספות מותר (אפילו לר' יוסי) באילן שנטעו ולבסוף עבדו וכל שכן העיקר ואינו אסור אלא (בשעטנו) [בשנטעו] מתחלה לכך ופר"ש (כשטענו) [כשנטעו] גרעין קאמר דאי לאו הכי הוי ליה תלוש ולבסוף חברו ואמרינן לקמן המשתחוה לבית אסרו תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ואיכא למימר דלא דמי אילן לבית דבית אין לו שרשים והרי הוא כאילן המונח על גבי קרקע אבל אילן לא. והעוקר ע"ז צריך לשרש אחריה.
<h2>דף מו.</h2>
אתמר אבני הר שנדלדלו בני ר' חייא ור' יוחנן חד אמר אסורות מפני שהם תלושות וחד אמר מותרות מפני שאין בהם תפישת יד אדם. והלכתא כמאן דאסיר דהוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה אסורה. פי' אשמעינן דאף על גב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אסרה ואשמעינן דע"ז של ישראל היא ואין לה בטלה עולמית מנא לן דאסורה אמר ר' אלעזר כתחלה של ארץ ישראל דאמר רחמנא [דברים י"ב] ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו פי' ואף על גב דעבדי בהו מעשה ואמרינן לקמן [נ"ד ע"א] עשה בה מעשה אסרה הני מילי בדבר של יחיד אבל דבר של [רבים] אין נאסרים אפילו במעשה כדאמר ר' יוחנן לקמן [מ"ז ע"א] מים של רבים אין נאסרים ופי' אפי' במעשה. וי"מ אותה שלא במעשה והיא גופה אצטריך לאשמועינן דסד"א כיון דרבים הוא ואית ליה חלקא בגוה לתסרא אפילו בלא מעשה קמ"ל אבל לעולם במעשה מתסר אפילו בדבר של רבים והכי נמי מסתבר מכלים שהניח אחז [נ"ד ע"ב] שהי' של רבים ולא כדברי הרב ראב"ד ז"ל שכתב דכיון דאקדישו הוי ליה כיחיד והא דאמרינן הכא מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדין הוא דהוי ליה למימר (ואי) משום דעבד בהו (משום) מעשה [אלא ד]בפלוגתא לא מיירי ואי משום הנך דמעיקרא בבטולה בעלמא סגי ליה אלא מדפלח[ו] ישראל לעגל גלי אדעתייהו שאוו לאלהות הרבה וניחא להם בע"ז וכי אתו גוים שליחותייהו דידהו קא עבדו והוי ע"ז של ישראל. הכא נמי ישראל שזקף לבנה גלי אדעתיה דניחא ליה בע"ז וכי אתא גוי וסגיד שליחותא דישראל קא עביד והוי ליה ע"ז של ישראל ואין לה בטלה עולמית. בעי חזקיה ישראל שזקף ביצה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא גוי והשתחוה לה מהו לבנה הוא דמנכרא זקפתא אבל ביצה דלא מנכרא זקפתא לא או דלמא לא שנא תיקו.
<h2>דף מז.</h2>
בעי ריש לקיש המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו תחלה לכך לא תבעי לך דאפי' להדיוט נמי אסור כי תבעי לך באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה לא תבעי לך דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור אף להדיוט כי תבעי לך אליבא דרבנן מאי לענין מצוה מי מאיס לגבוה או לא. פי' ולכתחלה קא מבעיא ליה דבדיעבד פשיטא לן דיצא דהא בע"ז גופא שהיא דגוי אפילו קודם ביטול שאסורה בהנאה אמרינן במס' סוכה [ל"א ע"ב] נטל יצא דמצות לאו ליהנות נתנו כל שכן האי שמותר להדיוט שאם נטל יצא אלא כי קא מבעיא לן לכתחלה דאמרינן התם לכתחלה לא יטול בע"ז דגוי התם הוא דמתסר להדיוט הוא דאמרינן שלכתחלה לא יטול אבל הכא דשרי להדיוט אפי' לכתחלה יטול ואפי' בע"ז של ישראל או דלמא מיהא לכתחלה לא יטול דלענין מצוה מאיס כלגבוה. והא דתנן בפרק לולב הגזול [דף כ"ט ב'] של אשירה ושל עיר הנדחת פסול מוקמינן לה בגמ' באשירה דמשה, ופירש בע"ז של ישראל דכיון דאין לה ביטול כתותי מכתת שעוריה אבל דגוי כיון דאית ליה תקנה בביטול לא מכתת שעוריה ואפי' קודם ביטול אם נטלו יצא ואי (מא) משום הנאה מצות לאו ליהנות נתנו ומיהו לכתחלה לא יטול וכי תימא והיכי משכחת לה לולב דגוי והא מדאגבהה ישראל זכה ביה והוי ליה ע"ז של ישראל איכא למימר כגון דלא הגביהו לזכות בו אלא לצאת בו אי נמי כגון שנתן לו הגוי ע"מ להחזיר דע"ז דגוי הוא ומיהו לכם קרינא בו דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אי נמי ביום שני. והרב ראב"ד ז"ל פי' שאותו הלולב הוא מתשמישי ע"ז ביד גוי ואע"ג דזכה ישראל בלולב כיון דעיקר ע"ז ביד גוי הוא אית ליה תקנה בבטול כדאמרינן [נ"ב ע"ב] בטל ע"ז בטל משמשיה אי נמי כגון דקל שיש תחתיו ע"ז דאמרינן לקמן [מ"ח ע"א] העמיד ע"ז וסלקה הרי זו מותרת, ודכותיה אמרינן בפרק מצות חליצה [ק"ג ע"ב] סנדל של עבודה זרה לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה פי' משום דאית ליה תקנה בביטול, של תקרובות עכו"ם אין לה בטלה עולמית, וכי תימא והא ליתא כעין פנים משכחת לה כגון שקצעה מתחלה לכך דהוי כעין זביחה כדאמרינן בפ' ר' ישמעאל [נ"א ע"א] כגון שבצרן מתחלה לכך. כי אתא רב דימי אמר אשרה שבטלה קא מבעיא ליה יש דיחוי אצל מצות או לא. בפרק לולב הגזול [ל"ג ע"ב] משמע דדיחוי מעיקרא פשיטא דחוזר ונראה, ונראה ונדחה ספק. המשתחוה למי הספל אסורים דלמיא קא סגיד ולא לבבואה דיד[י]ה.
<h2>דף מז:</h2>
מתני' שלש בתים הם בית שבנאו מתחלה לע"ז הרי זה אסור. פי' לע"ז שיהא הוא עצמו ע"ז דהא אסיקנא לעיל [מ"ד ע"ב] אין הקדש לע"ז. הרי זו אסורה ואם היא של ישראל אין לה בטלה עולמית ואם היא של גוי אסורה עד שיבטלנה. סיידו וכיידו לע"ז וחדש נוטל מה שחידש והשאר מותר מיהו בעוד שהכיוד בו אסור כל הבית. הכניס לתוכו ע"ז והוציאה הרי זו מותרת בלא ביטול שאם הכניס לתוכו ע"ז משום קביעות הוי ליה משמשי ע"ז ואין תקנה לבית אלא בביטול. שלש(ה) אבנים [הם] אבן שחצבה מתחלה לכך הרי זו אסורה סיידה וכיידה לע"ז וחדש נוטל מה שחדש העמיד עליה ע"ז וסלקה הרי זו מותרת. שלשה אילנות הם אילן שנטעו מתחלה לכך הרי זה אסור גדעו ופסלו לע"ז והחליף נוטל מה שהחליף העמיד תחתיו ע"ז ונטלה הרי זה מותר. פה שלש אילנות ושלש האבנים מתפרשים על הדרך שפרשתי בשלש בתים. גמרא. אמר רב המשתחוה לבית אסרה קסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי והאנן [בנה] תנן בנה אע"פ שלא השתחוה [השתחוה] אעפ"י שלא בנה. שלשה אבנים הם אמר ר' אמי והוא שסייד וכייד בגופה של אבן [וכי לא סייד בגופה של אבן] לא [אסי]רא אלא כי אתמר דר' אמי לענין בטיל(ת) אתמר דאע"ג דסייד וכייר בגופה של אבן כי נוטל מה שחדש שפיר דמי.
<h2>דף מח.</h2>
שלש אשרות הם אמרי דבי ר' ינאי והוא שהבריך והרכיב בגופה של אילן והא אנן גדעו ופסלו תנן אלא כי אתמר דר' ינאי לענין בטולא אתמר דאע"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן כי נוטל מה שהחליף שפיר דמי מהו דתימא להוי כאילן שנטעו מתחלה לך ולתסר כולה קמ"ל. אתמר איזה היא אשרה סתם כל שכומרין שומרים אותה ואין טועמין מפירותיה. שמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי להוו לשכרא (דכי נצרכי ליה) [דבי נצרפי] ושתו ליה ביום אידם. אמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכתא כשמואל.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצלה. אמרינן בגמ' אפילו בצל צלה ואם ישב טהור אמרינן בגמ' אפילו בצל קומתה. לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. תניא נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. ואמר רב יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שמותר. פי' אם נטע [מותר] לאחר שלש שנים ואם הרכיב ילדה בזקנה מותר לאלתר כדאמרינן בסוטה [מ"ג ע"ב] ילדה בזקנה בטלה ואם הרכיב ילדה בילדה בת שתי שנים מותרת לאחר שנה דבתר קמייתא אזלינן והכי משמע בפרק משוח מלחמה דגרסינן התם אשר נטע אין לי אלא נוטע מרכיב ומבריך מנין תלמוד לומר [דברים כ'] אשר נטע. ופרכינן האי מרכיב היכי דמי אילמא ילדה בזקנה והא אמר רב חסדא ילדה שסבכה בזקנה בטלה אלא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי (מגדר) [מהדר] משום ילדה ראשונה ואמאי לא שני ליה לעולם ילדה בילדה וכגון דאית ליה תרתי שני לקמייתא דלסוף שתא לא בעי למהדר משום קמייתא ובעי למיהדר משום בתרייתא אלא לאו שמע מינה כדין ילדה קמייתא אית לה ולסוף שתא משתריא בהדי בתרייתא נמי דקמייתא.
<h2>דף מט:</h2>
מתני' נטל ממנה עצים אסורים בהנאה הסיק בהם את התנור חדש יותץ ישן יוצן. לית הלכתא הכי אלא בין חדש בין ישן יוצן דזה וזה גורם מותר ואם אפה בו את הפת ולא צננו הפת אסורה ואפי' למאן דאמר זה וזה גורם מותר דיש שבח עצים בפת. נתערבה באחרות כלם אסורות בהנאה ולא גרסינן ואחרות באחרות שאם נתערבו אחרות באחרות מותרות בהנאה דספק ספיקא הוא ומותר דגרסינן במס' זבחים פרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ד ע"א] אמר רב יהודה [אמר רב] טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ופרשו ששים במקום אחד וארבעים במקום אחד ופרשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מששים אוסרת מאי שנא אחת מארבעים דלא דאמרינן אסורא ברובא איתא אחת מששים נמי אסורא ברובא איתא, אלא אימא פרשו ארבעים כלם למקום אחד אין אוסרים פרשו ששים למקום אחד אוסרים, כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי הנח לע"ז דאפי' ספק ספיקא אסור עד סוף העולם. מיתיבי ספק עבודה זרה אסור וספק ספיקא מותר כיצד כוס של ע"ז שנפל באוצר מלא כוסות כלם אסורות פרש א' לרבוא ומרבוא לרבוא מותר תנאי היא דתניא ר' יהודא אומר רמוני באדן אוסרים בכל שהן כיצד נפל אחד מהם לרבוא ומרבוא לרבוא אסור ר' [שמעון בן] יהודה אומר משום ר' שמעון לרבוא אסור מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר ואסיקנא התם דר' שמעון [מתיר] אפי' בע"ז בספק ספקא ושמואל סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואמרינן נמי התם מרבוא לשלשה מותר מאי שנא שלשה דאיכא רובא תרי נמי איכא רובא מאי שלשה נמי תרי והוא. וכיון דפליגי רב ושמואל בהא מלתא וקיימא לן הלכתא כרב באסורי ותניא נמי כותיה אלמא הלכתא כרב ואע"ג דפליגי ר' יהודה ור' שמעון בהא מלתא וקיימא לן ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה הכא לית הלכתא כותיה חדא דר' יהודה אפילו בשאר איסורין אמר ועוד דהא תניא כותיה דרב. וגרסינן נמי התם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהם לים המלח הותרו כלן דאמרינן (מאי) האי דנפל דאיסורא הוא. ואסיקנא רב דאמר כר' אליעזר ואליבא דר' אליעזר נמי פליג ר' אלעזר בן פדת (אליבא) [עליה] דרב ואמר לא התיר ר' אליעזר אלא שנים כדאיתא התם. ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. פי' הנאת הפת שנתערבה באחרות אבל אותה הפת אסורה ולא סגי לא לבגד שארגו בכרכר ולא הפת ולא התנור בהולכת [דמי] עצים לים המלח כדברי הרב בעל המאור ז"ל דכיון שנגמר הפת והתנור באיסור לא אמרינן יוליך הנאה לים המלח. וראי' לדבר [לעיל כ"ט ע"ב] גבינת בית אונייקא לר' מאיר ושאר גבינות לרבנן אם היו מעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז דאמרינן מפני מה לא אסרוה בהנאה ולא סגי בפדיון, וכן כבשים שנתן לתוכן יין וחומץ [ל"ח ע"ב] שאסורים בהנאה לחזקיה דהלכתא כותיה ור' יוחנן נמי [לא] פליג עליה אלא משום דלא ידיע ממשו [ולא] סגי בפדיון, וכיון דיש שבח עצים בפת ושבח כרכר בבגד ידוע ממשו ולא סגי בפדיון וכן כל דבר שיש בו טעם האסור לא סגי בפדיון, (ומודים) [ומורייס] לרבנן שמותר בהנאה [שם] משום דלעבורא זוהמא עבידי דאי למתוקי טעמא אסור בהנאה ולא סגי בפדיון. וכן אני אומר ביין בסתם יינם דקיי"ל [ע"ד ע"א] כרשב"ג [דאמר] ימכר כלו לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו אם הי' ביין של איסור כדי לתת טעם ביין היתר אם הי' מים, כלו אסור בהנאה ולא סגי בפדיון. ירושלמי [פ"ה הי"ג]. רשב"ג אומר ימכר כלו לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו. מודה רשב"ג לחכמים ביין בתבשיל שהוא אסור. הא דקיימא לן הלכה כר' אליעזר דאמר יש פדיון לע"ז שהיא תופשת דמיה אבל ערלה וכלאי הכרם שאין תופשין את דמיהן אין פודין וכן כתב הרב בעל המאור רק הרב ר' שמואל ז"ל כתב הוא הדין לערלה וכלאי הכרם, וע"ז נמי לא אמרן אלא בדבר שאינו בלול כגון פת ובגד וכיוצא בהם אבל יין ביין שהוא דבר בלול קיימא לן [ע"ד ע"א] יין נסך יין ביין אסור לא שנא קודם פדיון [לא שנא לאחר פדיון] ומסתברא דהא דקיימא לן כר' אליעזר דוקא בפת ובגד שאין בהם אסור אלא הפת מפני העצים והבגד בשביל הכרכר והעצים והכרכר אינו דבר שבמנין אבל בדבר שהוא גוף האיסור והוא דבר שבמנין כלם אסורים בהנאה, ואין להם תקנה בפדיון והיינו דתנן [שם] ואלו אסורים ואוסרים בכל שהן. וגרסינן נמי בפרק כל הזבחים [ע"ד ע"א] אמר רב טבעת של ע"ז שנפלה למאה טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כלם. ואסיקנא דאמר כר' אליעזר אלמא לר' אליעזר נמי טעמא דנפל לים הגדול אבל לכתחלה לא אמרינן יוליך הנאה לים המלח ור' אלעזר בן פדת פליג(ת) עליה דרב ואמר דאפי' לר' אליעזר לא הותרו כלן.
אתמר ע"ז שנשתברה מאליה אמר רב צריך לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה. ואסיקנא דכולי עלמא עובדים לשברים והכא בשברי שברים קא מפלגי מר סבר שברי שברים אסורים ומר סבר שברי שברים מותרים ואי בעית אימא דכולי עלמא שברי שברים מותרים והכא בע"ז של חוליות והדיוט יכול להחזירה [קמפלגי מר סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה] אינה בטלה ומר סבר אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה. והלכתא כרב ודוקא בשהדיוט יכול להחזירה [אבל אין הדיוט יכול להחזירה] מותרים ודוקא שברי שברים אבל שברים עצמן הא קיימא לן עובדים לשברים, דקיימא לן [מ"א ע"ב] כר' יוחנן.
<h2>דף נא.</h2>
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב ע"ז שעובדים אותה במקל שבר מקל חייב ונאסרת זרק מקל לפני' חייב ואינה נאסרת. אמר ליה רבא לרב נחמן מאי שנא שבר דהוי ליה כעין זביחה זרק מקל נמי הויא לה כעין זריקה בעינן [זריקה] המשתברת וליכא. ולא תימא הני מילי שאין עבודתה בכך אלא אפילו כשעבודתה בכך אינה נאסרת דאי לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דלעיל אמר זרק מקל לפניה פטור והכא אמר חייב, אלא לאו שמע מינה כאן בשעבודתה בכך כאן בשאין עבודתה בכך, ועוד דהא מקשינן עליה אבני בית קוליס במה יאסרו אלמא אע"פ שעבודתה בכך אמר רב אינה נאסרת וכן הלכתא שאין תקרובות ע"ז נאסרת ואפילו בשעבודתה בכך אלא כשהוא כעין ארבע עבודות. ותניא נמי הכי [נ' ע"א] ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחפה בהן דרכים וטרסיאות אסורות גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחפה בהן דרכים וטרסאות מותרות מאי טעמא דבעינן כעין פנים וליכא ובדין הוא דאפי' לא חפה אינן נאסרות משום תקרובות אלא משום ע"ז הם נאסרות שכל אחת ואחת נעשית ע"ז (ותקרובות) והיא נאסרת משום ע"ז וכשחפה בטלה אבל (משום עבודה זרה הם נאסרת שכל אחת ואחת נעשית ע"ז ותקרובות והיא נאסרת משום ע"ז וכשחפה בטלה אלא) משום תקרובת אינה נאסרת כלל כיון דליכא כעין פנים או כעין זריקה. ושבר מקל לפניה נאסרת מפני שהיא כעין זביחה, ואפילו אין עובדים אותה במקל וראי' לדבר מצא בראש מרקוליוס פרכלי ענבים שבצרן לכך וסנדל של תקרובת ע"ז דאמרינן בפרק מצות חליצה [ק"ד ע"א] דחליצה פסולה ועל כרחך בשקצצה מתחלה לכך דאי לאו הכי לא מתסר דלאו כעין פנים ולאו כעין זביחה הוא מכל מקום שמעינן מינה (דבדעין) [דבכעין] זביחה לא בעינן עבודתה במקל כלל ודוקא דבר שאינו של נוי אבל דבר של נוי נאסר אע"פ שאינו כעין פנים משום דכתיב [דברים ז'] לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומנא לן דהכי הוא, מדמקשה לקמן מעות דבר של נוי הוא ואמאי לא שני ליה משום דליתיה כעין פנים אלא לאו שמע מינה דלא בעינן בדבר של נוי כעין פנים ומיהו אית ליה תקנה בביטול ואם הוא דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח כגון פרכלי ענבים ועטרות של שבלים יינות שמנים וסלתות אעפ"י שאינו של נוי אסור ודוקא שהוא כעין זביחה או כעין זריקה והיינו דמקשינן בגמ' בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה המשתברת אלא פרכלי ענבים ועטרות של שבלים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה המשתברת איכא. פי' וכיון דדבר שאינו של נוי הוא אמאי מתסר ופריק רבה בר עולא כגון שבצרן מתחלה לכך. והא דתנן מצא בראשו [מעות כסות או] כלים הרי אלו מותרים פרכינן עלה בגמ' מעות דבר של נוי הוא אמרי דבי ר' ינאי בכיס קשור ותלויה בצוארו כסות דבר של נוי הוא [כו'] (דאמר) דסחיפא ליה משיכלתא ארישיה.
<h2>דף נא:</h2>
תניא בתוספתא [פ"ז ה"ו] כלים המשתמשים בהם בגופן אסורים שלא בגופן מותרים ואף כלים המשתמשים בהם בגופם גנבום כומרים ומכרום הרי אלו מותרים. וכן כתב הרב ראב"ד ז"ל.
מתני' [ע"ז של עכו"ם וכו'] ודוקא ע"ז עצמה אבל משמשי ע"ז בין דנכרי בין דישראל אינן אסורות עד שיעבדו.
<h2>דף נג.</h2>
תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר ע"ז של ישראל אין לה בטלה עולמית מאי עולמית אמר ר' הלל בריה דר' אילס לא נצרכא כגון שיש לו בה שותפות וקמ"ל ישראל אדעתא דנפשיה פלח.
מתני' מכרה או משכנה ר' אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל. והלכתא כרבנן ואפי' בצורף ישראל.
<h2>דף נג:</h2>
תנו רבנן לוה עליה או שנפלה עליה מפולת או שגנבוה לסטים או שהניחוה בעלים והלכו להם למדינת הים אם יכולים לחזור הרי היא כמלחמת יהושע ואינה בטלה. למה לי למתנא כמלחמת יהושע מלתא אגב אורחא קמ"ל דאמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה דכיון שזקף לבנה גלי אדעתא דניחא ליה בע"ז וכי אתא גוי וסגיד ליה שליחותיה דידיה עביד, והוה ע"ז דישראל ואין לה בטלה עולמית.
אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה אסורה. פי' אשמעינן דאף על גב דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אסרה ואשמעינן דע"ז של ישראל היא ואין לה בטלה עולמית מנא לן דאסורה אמר ר' אלעזר כתחלה של ארץ ישראל דאמר רחמנא [דברים י"ב] ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו פי' ואף על גב דעבדי בהו מעשה ואמרינן לקמן [נ"ד ע"א] עשה בה מעשה אסרה הני מילי בדבר של יחיד אבל דבר של [רבים] אין נאסרים אפילו במעשה כדאמר ר' יוחנן לקמן [מ"ז ע"א] מים של רבים אין נאסרים ופי' אפי' במעשה. וי"מ אותה שלא במעשה והיא גופה אצטריך לאשמועינן דסד"א כיון דרבים הוא ואית ליה חלקא בגוה לתסרא אפילו בלא מעשה קמ"ל אבל לעולם במעשה מתסר אפילו בדבר של רבים והכי נמי מסתבר מכלים שהניח אחז [נ"ד ע"ב] שהי' של רבים ולא כדברי הרב ראב"ד ז"ל שכתב דכיון דאקדישו הוי ליה כיחיד והא דאמרינן הכא מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדין הוא דהוי ליה למימר (ואי) משום דעבד בהו (משום) מעשה [אלא ד]בפלוגתא לא מיירי ואי משום הנך דמעיקרא בבטולה בעלמא סגי ליה אלא מדפלח[ו] ישראל לעגל גלי אדעתייהו שאוו לאלהות הרבה וניחא להם בע"ז וכי אתו גוים שליחותייהו דידהו קא עבדו והוי ע"ז של ישראל. הכא נמי ישראל שזקף לבנה גלי אדעתיה דניחא ליה בע"ז וכי אתא גוי וסגיד שליחותא דישראל קא עביד והוי ליה ע"ז של ישראל ואין לה בטלה עולמית. בעי חזקיה ישראל שזקף ביצה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא גוי והשתחוה לה מהו לבנה הוא דמנכרא זקפתא אבל ביצה דלא מנכרא זקפתא לא או דלמא לא שנא תיקו.
תניא בימוס של ע"ז שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שיותץ רובו היכי דמי בימוס ה"ד מזבח שנפגם בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה.
<h2>דף נד.</h2>
תניא נעבד שלו אסור של חבירו מותר פי' שלו אסור בתלוש להדיוט ובבעלי חיים לגבוה ושל חברו מותר בין להדיוט בין לגבוה ואם עשה בו מעשה אסרו אף להדיוט והכי משמע במסכת חולין בפרק השוחט [מ' ע"א]. ואם אנסוהו גוים והשתחוה לתלוש דידיה לא שנא בצנעה לא שנא בפרהסיא לא שנא בשעת השמד ולא שנא שלא בשעת השמד [נאסרה] דהא קיי"ל [סנהדרין ע"ד ע"א] כל עברות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג אל יהרג חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור. תניא במסאות של גוים בשעת השמד אע"פ שהשמד בטל אותם במסאות לא בטלו, הא דנקט בשעת השמד (אלא) הא קמ"ל אע"פ שהשמד בטל אותם במסאות לא בטלו.
<h2>דף נד:</h2>
כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרו חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לע"ז אסורין, כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן כו' וחד אמר [חליפי] חליפין נמי אסורין, והלכתא כמאן דאמר חליפי חליפין מותרים דמאן דאמר אסורים סבירא ליה שני כתובים הבאין כאחד מלמדים וכולא תלמודא כמאן דאמר אין מלמדים.
<h2>דף נה:</h2>
אמר רבה בר רב הונא יין כיון שהתחיל למשוך עושה יין נסך דוקא מה שנמשך אבל מה שלא נמשך לא דלא חמיר התחיל למשוך למשנה אחרונה מירד לבור למשנה ראשונה דכיון דירד לבור אמרינן (ירד לבור) מה שבבור אסור והשאר מותר ה"נ התחיל למשוך למשנה אחרונה מה שמשך אסור והשאר מותר וכן נעשה מעשה בלוניל על (פיו ועל פי חבריו) [פינו ועל פי חברינו].
<h2>דף נו:</h2>
אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת [אבל החזיר גרגותני] אסור וגרגותני גופיה במאי מתסרא בנצוק שמעת מינה נצוק חבור, וכי תימא בשלא החזיר גרגותני לגת נמי לתסר הגת משום נצוק, איכא למשמע מהא דנצוק בר נצוק מותר ולהאי פרושא גרגותני אינו כבור ונצוק משום עירוב הוא ואע"ג דלא מתסר [היין בנגיעה מתסר] משום עירוב. ואית דבעי מימר דלעולם נצוק בר נצוק אסור והכא היינו טעמא דמותר בשלא החזיר גרגותני לגת דנצוק משום מגע הוא וכיון דאי נגע גוי בגת מותר כל שכן כי נגע בגרגותני דלא אסרינן מה שבגת משום נצוק אבל גרגותני גופיה מתסר בנצוק משום דגרגותני דיניה כבור וכל היכא דלא מתסר משום מגע לא מתסר משום עירוב. ועוד נפקא מינה ליין המערה מחביות לכלי ונגע הגוי בכלי התחתון אם נצוק אסור משום מגע (ו)אסור מה שבחביות [בהנאה ואי משום עירוב לא אסור אלא] לשתיה ולא בהנאה דקיימא לן [ע"ד ע"א] כרשב"ג דאמר יין ביין ימכר כלו לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו ומשמע לכאורה דנצוק משום מגע הוא דגרסינן בפרק השוכר [ע"ב ע"ב] ההוא גברא דאסיק חמרא בגשתא ובר גשתא אתא גוי ואנח ידיה עלויה אסריה רבא לההוא חמרא אמר ליה רב פפא לא תפשוט מינה דנצוק חבור שאני התם דכולא חמרא בתר גשתא ובת גשתא גרירי, ודאי בדאסריה לההוא חמרא בהנאה נמי אסריה דאי בשתיה ולא בהנאה אפילו נצוק אינו חבור אסור הוא בשתיה, דהא אנח ידיה על הגשתא ונגעה והיכי פשיט מינה דנצוק חבור אלא לאו שמע מינה דבהנאה נמי אסריה וקא פשיט מינה דנצוק חבור ואי נצוק משום עירוב הוא ולא משום מגע אמאי אסריה (במאה) [בהנאה] אלא לאו שמע מינה דנצוק משום מגע הוא. ויש לומר לעולם משום עירוב ולא משום מגע ומאי דאסריה רבא לההוא חמרא בשתיה הוא דאסריה ולא בהנאה וכי תימא היכי פשיט מינה דנצוק חבור משום דרבא אף היין שבתוך בת גשתא אסר ואעפ"י שהיין שנגע הגוי לתוך הגשתא חזר ולא בתוך (ש) הבת גשתה ואם כן למה אסור מה שבתוך [בת] הגשתא בשתיה אלא לאו שמע מינה נצוק חבור ולאו מילתא היא דהא שני ליה שאני התם דכולה חמרא בתר גשתא ובת גשתא גריר והאי טעמא לא סליק אלא אחמרא דגשתא. ויש לפרש ולומר שהגוי לא הניח ידו אלא בראש התחתון של בת גישתא ומה שנגע חזר לתוך הכלי שהבת גישתא בתוכו ואסריה רבא לחמרא דכלי שהגישתא בתוכו בשתיה ולא בהנאה דאי לאו משום [נצוק] היה מותר אף בשתיה שהרי היין שנגע הגוי לא חזר לתוך הכלי הגישתא אלא לתוך הכלי הבת גישתא ולעולם נצוק משום עירוב הוא ולא משום מגע, וכי תימא אם כן הוי ליה למימר אתנח ידי תותיה ומדקאמר אתנח ידיה עלויה שמע מינה על ראש העליון של גישתא קאמר ונצוק משום מגע הוא איכא למימר אע"פ שנגע בראש התחתון קרו ליה עלויה, הלכך [ליכא] למשמע מינה אי משום עירוב או אף משום מגע וכיון דדין נצוק חדוש הוא דמחמרינן ביין נסך טפי מטהרות אזלינן לקולא בהא מלתא ומשום עירוב הוא ולא משום מגע כך נראה לי. וכל מה שלמעלה רבוי דברים הוא. ויש לפרש הענין דמיירי בשהניח הגוי ידו בראש הגישתא שהוא בתוך כלי ריקן ואסריה רבא בשתיה מה שהיה בתוך הכלי המלא אעפ"י שהסיר (הגישתא) [הבת גישתא] מתוכו קודם שנתרוקן והא ודאי לא מתסר אלא משום נצוק שהרי מה שנגע הגוי לא חזר בתוך הכלי הראשון הלכך יש לומר דנצוק משום עירוב הוא להקל להתירו בהנאה.
<h2>דף נז.</h2>
תניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור פי' אפילו בהנאה ברגל מותר פי' אפילו בשתיה. והלכתא כתנא קמא ומתני' דקתני מדדו בקנה הוא הדין למדדו בידו אלא הא קמ"ל דאפי' בקנה טעמא דמדדו הא לא מדדו אסור בהנאה.
<h2>דף נט:</h2>
ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אדרי גוי נקטיה אמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך וברצוה עד דשייפה פי' להתירו בהנאה אצרכוה לנקוטי לידיה אבל בשתיה ודאי אסור.
<h2>דף ס.</h2>
מעצרתא זיירא רב פפא שרי רב אשי אסר בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בכח כחו הוה עובדא ואסיר רב אחא מנהר פקוד אפי' בכח כחו.
<h2>דף ס:</h2>
אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. איתביה רב חייא לרב אשי נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והתירוה, בחמתו אין שלא בחמתו לא, התם דקא אזיל מינה מינה, ושמעינן מינה שאם זרק כלי בתוך היין מותר ואם נגע בקנה אסור בהנאה דבזב טמא כתיב [ויקרא ט"ו] והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו והוא הדין לכל כלי שטף חוץ מכלי חרש ואדם. והכי איתא בתורת כהנים ובמסכת זבים בפרק בתרא [מ"א]. ויש לומר כשם שאם נגע הזב באדם טמא כלי שטף הנוגעים באדם בחבורין הכי נמי אם נגע הזב בכלי טמא כלי שטף בחבורין.
<h2>דף סא.</h2>
מתני' המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו בבית הפתוח לרשות [הרבים] בעיר שיש בה גוים וישראל מותר. פי' הא דקתני ונתנו ברשותו לא בתוך ביתו שהוא דר שם שאם כן אפילו בבית הפתוח לרשות הרבים ובעיר שיש בה גוים וישראל אסור אלא כגון ששכר לו או השאילו בית אחד שהוא שלו להניח בו היין ומיהו אין לו רשות לגוי להכניס לשם שלא מדעת ישראל ולפיכך אם הוא פתוח לרשות הרבים ועיר שיש בה גוים וישראל מותר אפי' בלא מפתח וחותם. בעיר שכולה גוים אסור עד שיהא יושב ומשמר, אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שנכנס ויוצא מותר ר' שמעון בן אלעזר אומר רשות גוים אחת היא. ואסיקנא דר' שמעון בן אלעזר להחמיר והכי קאמר תנא קמא בד"א ברשותו אבל ברשות גוי אחר מותר ולא חיישינן לגומלין ר' שמעון בן אלעזר [אומר רשות גוים אחת] היא והלכתא כתנא קמא. המטהר יינו של נכרי והלה כותב לו התקבלתי מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה ואסרו. פי' תנא סיפא לפרושי רישא דכי שרינן בבית הפתוח לרשות הרבים ובעיר שיש בה גוים וישראל הני מילי שכתב לו התקבלתי אבל רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו אסור אע"פ שהוא פתוח לרשות הרבים ועיר שיש בה גוים וישראל, ועיר שכולה גוים או שאין הבית פתוח לרשות הרבים אסור אע"פ שכתב לו התקבלתי, [ואינו מותר אלא כשכתב לו התקבלתי] ובבית הפתוח לרשות הרבים ובעיר שיש בה גוים וישראל ואם חסר משלשה דברים אלו אסור כך פר"ש ז"ל. אך הרב ראב"ד ז"ל כתב להקל בהא דקתני לעיל בעיר שכלה גוים אסור ודוקא בשישראל רוצה להוציאו אינו מניחו אבל אם כתב לו התקבלתי דינו לגמרי כיין ישראל, וכשם שיין של ישראל המונח ברשות (ביד) גוי ששכרו מותר אע"ג שאינו פתוח לרשות הרבים כך זה שכתב לו התקבלתי מותר ובלבד שיהא מפתח וחותם בידו.
<h2>דף סא:</h2>
דבי פרזק רופילא אותיבו חמרא בי (ארי שיה) [אריסייהו] אמר רבא כי חיישינן לגומלין הני מילי היכא דלא מרתת מיניה אבל האי כיון דמרתת מינה מחפי עליה זכותא.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור ודוקא ביין נסך אבל אם שכרו לעשות עמו בערלה ובכלאי הכרם אע"פ שהם אסורים בהנאה שכרו מותר דתנן (שכרן) [מכרן] וקדש בדמיהן מקודשת.
<h2>דף סג:</h2>
[ס"ב ע"ב] דבי ר' ינאי יזפי פרי מעניים בשביעית ויהבי להו בשמינית אתא לקמיה דר' יוחנן אמר להו יאות הן עבדין [ס"ג ע"א] מתיב רב ששת אומר אדם לחמריו ולפועליו [לכו ואכלו בדינר זה] צאו (ואכלו) [ושתו] בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך ואם אמר להם צאו ושתו ואני פורע צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך אלמא כי קא פרע דמי אסורא קא פרע. אמר רב פפא בשהקדים לו דינר רב אשי אמר כגון שנשא ונתן ביד ותני טלו ואכלו טלו ושתו. מסתברא כיון דר' ינאי ור' יוחנן סבירא להו דכיון דבעידנא דפרע ליתיה לאיסורא בעיניה שרי, וחזינן לרב פפא ורב אשי דאינון בתראי שקלו וטרו אליבייהו אלמא הלכתא כר' יוחנן, הלכך אינו חושש ליין נסך אלא כשהקדים לו דינר או נשא ונתן ביד אבל אם לא הקדים לו דינר או שלא נשא ונתן ביד אע"פ שאמר ישראל לחנוני גוי תן לפועלי יין נסך בין חנוני המקיפו בין חנוני שאין מקיפו אע"ג דתרוייהו משתעבדי כיון דלא מיחד שעבודייהו לא מתסר. וכן הלכתא. איבעי להו שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון דרוצה בקיומו (מותר) [אסור] או דלמא למעוטי תפלה שפיר דמי אמר להו רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה. ותניא נמי הכי אין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התפלה.
<h2>דף סד.</h2>
תנן התם גוי וגר שירשו את אביהם גוי יכול לומר גר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות טול אתה יין נסך ואני פירות ואם משבאו לרשות גוי אסור. ותני עלה במד"א שירשו אבל נשתתפו אסור וטעמא דמילתא דירשו גזרינן שמא יחזור לסורו ולפיכך אע"פ שרוצה בקיומו מותר.
<h2>דף סד:</h2>
תניא ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא באת לידו אומר לגוי ומבטלה. פי' במעשה אבל לא בדבור דהוי ליה כרק בפני', וראיה לדבר [נ"ב ע"ב] אבני מזבח ששקצום מלכי יון וגנזום ולא (אמרינן) [אמרו] לגוי דלבטלינהו בדבורא, משבאת לידו אינו אומר לגוי ומבטלה מפני שאמרו נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו בין עובדה בין שאינו עובדה. אוקימנא אידי ואידי [עכו"ם] וכי תימא היינו שלו ושל חברו התם זה וזה לפעור וזה וזה למרקוליס סיפא זה לפעור וזה למרקוליס אבל גר תושב כיון דלא פלח לא מבטל. תניא איזהו גר תושב כל שקבל [עליו בפני ג' חברים] שלא לעבוד ע"ז דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזהו גר תושב (ר' יהודה אומר) זה גר אוכל נבלות לתאבון מיחדין אצלו יין בעיר שרובה גוים ואין מפקידין אצלו יין אפילו בעיר שרובה ישראל. פירוש מיחדין בבית ישראל דמשום מגעו ליכא חששא דהא לא מנסך לע"ז ולמגע גוי אחר ליכא למיחוש דהא בבית ישראל הוא ואין מפקידין אצלו יין בבית הגוי דאיכא למיחוש למגע גוי אחר, ויינו כשמנו שאסור בשתיה ומותר בהנאה, ואע"פ שאינו מנסך אסור בשתיה משום בנותיהם או משום חשש מגע [גוי] אחר ומיהו בהנאה לא אסרינן ליה ושאר כל דבריו הרי הוא כגוי אוקימנא [לנותן רשות] ולבטל רשות. רשב"ג אומר יינו כיין נסך. פי' דודאי נגע ביה גוי אחר ואמרי לה מותר בשתיה דכיון דאיהו אינו מנסך לא שביק לגוי אחר ליגע בו והלכתא כתנא קמא דאמר יינו כשמנו ואסור בשתיה ומותר בהנאה. רב הונא שדר קורבנא לגבי דרו ביום אידו אמר קים לי ביה דלא פלח לע"ז אמר ליה רב יוסף והא תניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים [וכו'] אמר ליה כי תניא ההיא להחיותו. והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי הוא כמין שבאומות. התם כגון שקבל עליו למול ולא מל.
<h2>דף סה.</h2>
תניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצא חביות של יין נסך ביניהם שכרו אסור אמר לו העבר לי חבית חבית בפרוטה שכרו מותר. פי' הא דקא תני רישא אסור לא מבעיא לן למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף ששכרו אסור שהרי אם העביר כל המאה חביות פחות אחד לא השלים מלאכתו ונמצא שכל השכר הוא בשביל חבית של יין נסך שנמצאת ביניהם אלא אפילו למאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שכרו אסור שהרי על הפועל להשלים מאה חביות וקיימא לן כר' דוסא דאמר בפרק השוכר את האומנים [ע"ו ע"ב] שמין מה שעתיד להעשות נמצא שכל השכירות תלוי בחבית אחד ואפילו לרבנן דפליגי עליה דר' דוסא נמי פעמים שכל השכירות תלוי בחבית אחד כגון דבר האבוד דאמרינן התם שוכר עליהן עד כדי שכרן. ובפרקא קמא נמי [י"ט ע"ב] אמרינן אם בנה שכרו מותר ומסקינן טעמא דמלתא משום דבמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, הא אית ביה שוה פרוטה אע"ג דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שכרו אסור. וכי תימא הא קיימא לן כר' אליעזר [מ"ט ע"ב] דאמר יוליך הנאה לים המלח (וגם) [ואם] כן מאה חביות במאה פרוטות נמי אמאי שכרו אסור נשדי פרוטה אחת לים המלח ואידך נשתרי. לאו מלתא [היא] שהרי אמרו שכל השכר תלוי בפרוטה לר' דוסא או לרבנן (גם) [אם] הי' דבר האבוד. ואית דבעי מימר מאי שכרו אסור דקתני עד שיוליך פרוטה אחת לים המלח ולבתר הכי שרי. ומה שכתבתי הוא הנכון דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אלא לאו שמע מינה כדפרישנא.
<h2>דף סה:</h2>
אבוה דרב אחא בריה דרב איקא הוי שפיך חמרא לגוים ויהבי ליה גולפי באגריה ומעבר להו מעברא אתו ואמרו ליה (לגביי) [לאביי] אמר להו כי טרח בדידיה קא טרח והא רוצה בקיומו דלא נצטרו זיקי דמתני בהדייהו אי נמי פרסדקי נקיט והא דקא טרח ומעבר לה מעברא דאסורא דאמר להו [למברויא] מעקרא אי נמי בקטרי, פי' דרך מוכרי יין להיות אף הנודות שהיין בתוכם בכלל המכר כדי שלא יטריחו הלוקחים לשפוך היין מנודות המוכרים לתוך נודותיהם ואבוה דרב אחא כשהי' מוכר לגוים היה מתני בהדייהו שישפוך הוא היין לתוך כלי הגוים ויהיו הנודות שלו ועוד עושה להם טובה אחרת דמעבר להו מעברא (באנס) [בחנם] אתו ואמרו ליה לאביי אמר להו דקא טרח בדידיה קא טרח שהרי הגוים אין נוגעים ביין אלא לאחר שנתמלאו נודותיהם וכבר השלים שכירותו דרב אחא קודם שיגעו הגוים ביין ואשתכח דבדידיה קא טרח ואינו (משתעבד) [משתכר] באיסורי הנאה. ופריך והלא לאחר שנגעו ביין שהוא אסור בהנאה רוצה בקיומו דלא לצטרי זיקי הגוים דאי (מפטרי) [מצטרי] זיקי הגוים שביק להו רב אחי זיקי דידיה ופריק דמתני בהדיהו דאפילו לצטרי זיקי דידהו (דידה) לא יהיב (להא) [להו] דידיה. אי נמי פרסדקי נקטי. פי' אותם הגוים מביאים עמהם כדים אחרים (דקים) [רקים] דאי מצטרו הני זיקי דידהו (משני) [משדי] ליה לחמרא לגו הנך כדי ופריך הא קא טרח ומעבר להו מעבורא באסורא לבתר דנגעי בחמרא ונמצא שהוא משתכר באיסורי הנאה דקס"ד שאף המעבורא הוא בשכר הנודות. והרב ראב"ד ז"ל פי' שאפילו המעבורא אינו בשכר הנודות אין לו לטרוח ביין נסך אפילו בחנם. ופריק דמתני בהדי מעבורא מעקרא פי' שאין שכר המעבורא בשביל הנודות דמעיקרא קודם שהתנו לו שכר הנודות אתני רב אחי בהדי מעבורא להעביר להם בחנם אי נמי בקטרי יהיב להו חותמות להעבירם חנם ולא בשכר הנודות. ולאידך פי' נמי הכי קאמר שאין הוא עצמו טורח להעבירם המעבורא דמתני בהדי מעבורא מעיקרא אי נמי בקטרי ונמצא שאינו טורח ביין נסך.
ההוא ביתא דחטי דאשתפוך עלה חביות של יין נסך שרא רבא למטחינהו ולמפינהו ולזבינינהו לגוים שלא בפני ישראל אבל לזבוני חיטי גופייהו לגוים לא דלמא אתו לזבונינהו לישראל. וכי תימא במאי עסקינן אי בנותן טעם בהנאה נמי אסירי ואם אינן בנותן טעם באכילה נמי שרי דקיימא לן מין בשאינו מינו בנותן טעם איכא למימר בנותן טעם ואם איתא לאסורא בעינא הכי נמי דמתסר (בהדא) [בהנאה] אלא כיון דמבלע בלע חמרא בגו חיטי הוי להו הנהו חיטי כנודות הגוים וקנקניה שמותרים בהנאה.
<h2>דף סו.</h2>
חלא דחמרא וחלא דשכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם דבתר טעמא אזלינן ורבא אמר במשהו דבתר שמא אזלינן והוי ליה מין במינו ודוקא חלא דיין נסך וחמירא דטבל שאסורין במינן במשהו אבל דשאר אסורי קיימא לן כר' יוחנן וריש לקיש [ע"ג ע"ב] דאמרי תרוייהו כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, דאי לא תימא הכי קשיא דרבא אדרבא דאמר רבא בפרק גיד הנשה [צ"ז ע"א] אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים אלא לאו שמע מינה כדפרישנא. ומה שפסק הרב אלפס ז"ל כרב ושמואל חזר בו בסוף ימיו ופסק כר' יוחנן וכריש לקיש וכן הלכתא. וכיון דקיימא לן דבתר שמא אזלינן הא דתנן [ערלה פ"ב מ"י] תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה מצטרפים ר' שמעון אומר שני שמות ממין אחד או שני מינים משם אחד אין מצטרפין, ואמר חזקיה במיני מתיקה שנו, ליתא לדחזקיה דאפילו אינם מיני מתיקה מצטרפים כר' מאיר דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה. ופי' שנים ושלשה שמות ממין אחד כגון פלפל אריך ופלפל שחור ופלפל לבן או שלשה שמות בצל ופלפל וכמון שני שמות ממין אחד חמירא דחיטי וחמירא דשערי. וליכא לפרושי שנים ושלשה שמות (שנים ושלשה שמות) אסורים כגון תרומה וכלאי הכרם וערלה דהיינו סיפא דתנן בהאי פרקא במסכת ערלה [מט"ו] תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה אין בזה כדי לתבל ואין בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסורין לזרים ומותרים לכהנים ר' שמעון מתיר לזרים ולכהנים. ועוד מאי שנא הכי דקתני שמות והכי קתני תרומה וכלאי הכרם (תרומה וכלאי הכרם) ולא קתני סתמא שני שמות אלא לאו שמע מינה כדפרישנא. וכן פר"ש ז"ל.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא גוי לישראל שפיר דמי ישראל לגוי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר, דריחא לאו מלתא, והלכתא כרבא ודוקא ביין וכיוצא בו שאין עקרו לריח אבל בדבר שעקרו לריח אפילו רבא מודה דריחא מלתא והיינו דאמרינן בפרק קמא [י"ב ע"ב] לא שנו אלא כשמעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא ועוד אמרו בפרק כל שעה [כ"ו ע"א] קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה [מעילה] הוא דלית בהו הא אסורא אית בהו וכולא שמעתתא דהתם מוכחא הכי.
<h2>דף סז.</h2>
אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כל אסורין שבתורה כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, [ו]דוקא מין במינו שאין הטעם ניכר בו אבל מ[י]ן בשאינו מינו שהטעם ניכר בו חייבין עליו מן התורה דקיימא לן בפרק אלו עוברין [מ"ד ע"ב] טעם כעיקר לדברי הכל מן התורה, לר' עקיבא דיליף מגעולי גוים, לרבנן דילפי ממשרת, ומכאן אתה דן לכל התורה כלה, וטעם כעיקר זה טעמו ולא ממשו וראיה לדבר דבפרק אלו עוברין [שם] יליף טעם כעיקר מעיקרא מבשר בחלב [ולמסקנא] מאי טעמא לא גמרינן דחידוש הוא וכו' אלמא טעם כעיקר וטעמו ולא ממשו חד הוא ואם כן אמאי אין חייבין עליו הלא טעם כעיקר דאורייתא הוא אלא לאו שמע מינה דשני לן בין מין במינו למין בשאינו מינו. ואיתא להא מילתא בזבחים [צ"ז ע"ב] והתם הרב ראב"ד ז"ל והרב בעל המאור ז"ל כתבו דאעפ"י דטעם כעיקר הוא מן התורה אין לוקין עליו שאין לוקין על בנין אב ולא על קל וחומר וזהו שאמרו בכל התלמוד אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ולפי דבריהם גבי נזיר דחזינן בהדיא משרת ליתן טעם כעיקר לוקין אליבא דרבנן ואם כן אליבא דר' עקיבא [ד]אע"ג דיליף טעם כעיקר מגעולי גוים ממאי דהיתר מצטרף לאיסור (חזי) [אתיא] ממשרת דילמא משרת לטעם כעיקר אתיא ולמלקות דהא כי האי גונא פרכינן בפרק כל שעה [כ"ד ע"א] ואימא ליחודי לאו הוא דאתא דאי מדר' אליעזר אין לוקין על לאו שבכללות. והוי יודע כי מה שאמרו מדאורייתא חד בתרי בטל לא אמרו אלא בדבר שאין בהיתר טעם האיסור כגון כזית נבלה צונן בשני זיתים שחוטה ואין הנבלה נכרת אבל בדבר שיש בהיתר טעם האיסור [ו]כגון שאין בהיתר ששים (אין האיסור) זהו טעם כעיקר שהוא אסור מן התורה. ומאי דאמרינן (בפ"ק גבי) [בפרק] גיד הנשה [צ"ח ע"ב] גבי זרוע בשלה דאי מדאורייתא חד בתרי בטל (והוי) [והרי] זרוע בשלה נותן טעם באיל וקאמר מדאורייתא חד בתרי בטל, הכי קאמר דאי מדאורייתא הוי אמינא כי היכי דבעלמא בדבר שאין בו טעם חד בתרי בטל הכי נמי גבי זרוע בשלה אע"פ שיש בו טעם בטל. אי נמי התם מין במינו שאין הטעם ניכר בו. והא דאמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ולא אמרינן חד בתרי בטל התם נמי טעמו וממשו של איסור ניכר בהיתר. ואיכא לעיוני ולאקשויי מהא דתנן בפרק אלו עוברין [מ"ד ע"א] שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין וכו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והא התם צונן הוא ודבר שאינו בלול הוא ולא אמרינן חד בתרי בטל, ואיכא למימר דהתם בשתי קופות של קמח מיירי שהוא דבר בלול וכן מצאתי שכתב הרב ראב"ד ז"ל. ומה שאמרנו דכזית נבלה צונן שנתערבה בשני זיתי שחוטה צונן מדאורייתא בטלה ברוב הכי נמי מדרבנן דלא אמור רבנן בששים אלא בדבר בלול שהוא נותן טעם בהיתר אבל בדבר שאינו בלול ואין האיסור נותן טעם בהיתר אפילו מדרבנן בטל ברוב שלא הוזכרו ששים אלא לבטל הטעם אבל שאין בו טעם לא. כך נראה לי והוא טעם נכון.
<h2>דף סז:</h2>
ומאי דשרינן קדרה שאינה בת יומא לא תימא מעת לעת אלא כל שעבר עליה לילה אחת בלא בשול נפגמת כדאמרינן [פסחים ל"ד ע"ב] תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. ומתוך פר"ש ז"ל הכי משמע נמי שבלילה אחת מותרת אע"פ שלא שהתה מעת לעת.
ובדבר שיש לו חורפא אע"פ שאינה בת יומא אסורה כדאמרינן גבי קורט של חלתית [ל"ט ע"א] אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתית מחליא ליה שמנוניתא דהוי ליה נותן טעם [לשבח] (לפגם) ואסור.
<h2>דף סח.</h2>
ומאי דאמרינן מחלוקת [בהשביח ולבסוף פוגם אבל] בפוגם מעקרו (אבל בהשביח ולבסוף פוגם הוא ומותרת) [ד"ה מותר] ונראה לי שכך פירושו בפגום מעיקרו מותר בפגימה כל שהו. והא דאמרינן אינה נאכלת מפני זה לאו דוקא [אינה] נאכלת אלא שפגם טעמא. וכן פר"ש ז"ל. וראיה לדבר ההוא דאמרינן בפרק אלו עוברין [מ"ד ע"ב] גיעולי גוים חדוש הוא דהא בעלמא נותן טעם לפגם מותר והכא אסור, ואידך אמר רב הונא בריה דרב חייא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ואידך קדרה בת יומא נמי [אי] אפשר דלא פגמה פורתא, אלמא בפגימה פורתא נמי (דבעלמא בפגימת פורתא) נותן טעם לפגם מותר. אלמא פגום מעיקרו בפגימה כל דהו נמי שרי. ועוד ראיה לדבר שמן ודבש של גוים שהתירום [ל"ט ע"ב] משום נותן טעם לפגם מותר אלמא בפגימת כל דהו נמי שרי והנהו ודאי נאכלים הם אלא שנפגמים מעט. אבל בהשביח ולבסוף פגום כיון שהשביח נעשה הכל נבלה ואסורה בפגימת כל דהו ואינה ניתרת אלא כשתהיה [אינה] ראוי' לגר. וכי תימא כיון דעיקר נותן טעם לפגם מותר מנבלה גמרינן לה אמאי מותר בפגימה כל דהו מה שאין כן בנבלה שאינה מותרת אלא בשאינה ראויה לגר, שאני הכא דכיון שהאיסור (כולל) נפל לתוך היתר אינה אוסרו אלא בנותן טעם וכיון שפוגמו כל דהו אינו נותן טעם אבל בהשביח ולבסוף פגום הרי נתן טעם לשבח ונעשה הכל נבלה ואינו ניתר אלא בשאינה ראויה לגר.
<h2>דף סח:</h2>
ואם נפלו שני אסורין בקדרה כגון ערלה וכלאי הכרם ויש בהיתר כדי לבטל כל אחד מהם ואין בו כדי לבטל את שניהם זהו ששנינו במסכת ערלה [פ"ב מ"א] ומייתינן לשמעתא, הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין ר' שמעון אומר אין מצטרפין, ומסתברא דהלכתא כר' מאיר דסתם לן מתני' כותיה אליבא דרבא דהלכתא כותיה דתנן [שם מ"י] תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה מצטרפין ואוקמה רבא [ס"ו ע"א] כר' מאיר. ותנן במס' שבת פרק אמר ר' עקיבא [פ"ט ע"ב] המוציא תבלין כדי לתבל בהן ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה ואוקמה בגמרא אליבא דחזקיה במיני מתיקה משמע דלרבא דלית ליה דחזקיה מתני' ר' מאיר היא. ולכאורה משמע דאיסור והיתר נמי אם יש לכל אחד מהם כדי לתת טעם מצטרפין כדאמרינן בגמ' לר' שמעון לצטרף איסור בהדי היתר ומתרצינן ר' שמעון לטעמיה דאמר איסור ואיסור נמי לא מצטרפי. ולגבי מלקות תנן במסכת מעילה [י"ח ע"א] ערלה וכלאי הכרם מצטרפין ור' שמעון (לטעמיה אסור ואסור נמי לא) [אומר אין] מצטרפין ופרכינן ור' שמעון למה לי צירוף והתניא ר' שמעון [אומר] כל שהו למכות ומשני מאי אין מצטרפין נמי דקאמר אין צריכין צירוף. והיכא דנפל כזית איסור לתוך ששים דהיתר ונמוח וחזר ונפל בו כזית אחר של איסור לא אמרינן שכזית איסור ראשון חוזר וניעור עם כזית שני של איסור והוי להו שני זיתי של איסור בתוך ששים של היתר ויאסרו. אלא אמרינן כיון שכבר נמוח כזית ראשון של איסור הרי הוא בטל ולא מבעיא שאינו חוזר וניעור אלא אף מצטרף הוא עם ההיתר לבטל כזית שני של איסור. והכי מוכח לקמן [ע"ג ע"ב] דאמרינן הגדילו בההיתר היתר. אבל אם כשנפל כזית שני של איסור אין נמוח הראשון אלא מקצתו ואין בקדרה אלא ששים של זיתי היתר בהא ודאי מצטרף הראשון עם השני ואוסרין הקדרה שהרי אם נפל הראשון לאחר שנמוח מקצתו לתוך קדרה אחרת אסורה כל שכן לתוך קדירה זו ודוקא כשמכיר אותו כזית הראשון של חלב שלא נמוח אבל אם אינו מכירו אע"פ שלא נמוח מצטרף עם ההיתר לבטל כזית השני של ערלה כדתנן במסכת ערלה פרק שני [מ"ג] הערלה מעלה את הערלה וכו' ומייתינא ליה בסוף המסכת.
<h2>דף ע.</h2>
אמר רבא זונה גויה וישראל מסובין חמרא שרי מאי טעמא נהי דתקיף יצרא דעבירה יצרא דיין נסך לא תקיף זונה ישראלית וגוים מסובין חמרא אסור מאי טעמא הואיל וזילא עליהו בתרייהו גרירא. ההוא [ביתא] דהוי יתיב ביה חמרא דישראל וגוי על גוי אחדיה לדשא באפיה והוה ביה בזעא בדשא אמר רבא כל דלהדי בזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור מסתברא (מחביות) [בחביות] פתוחות קאמר דאי בחביות סתומות אפילו שהה כדי שיפתח ויגוף ויגוב אמאי אסור והא מרתת וחייש השתא אתי. ואע"ג דיתיב בההוא ביתא חמרא דישראל וגוי אם ניכר היין של ישראל אמאי אסור אלא ודאי בחביות פתוחות ואסור משום דאחדיה לדשא באפיה (אי משום דיתיב בההוא ביתא חמרא דישראל וגוי) אבל להדא בזעא אפילו חביות פתוחות מותר[ו]ת ושמעת מינה דהמניח נכרי בחנותו דשרינן במתני' בחזקת המשתמר אפילו חביות פתוחות מותר[ו]ת ומסתברא לי דוקא בשאין שם אלא גוי אחד אבל אם היו שנים פתוחות אסורות שהרי יכול אחד לשמור בפתח והאחד יכול ליגע.
ההוא ישראל וגוי דהוי יתבי ושתו חמרא שמע קול (תגרא) [צלויי] נפוק ואזיל אתא גוי אחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא אתי. פי' כגון שפסק הגוי מלשתות דלא הוי לגוי לעיולי תמן והוי ליה כמאן דלית ליה לאשתמוטי דאי לאו הכי [הא] קא אמרינן דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור, אי נמי אפילו לא פסק מלשתות אין לו רשות להכנס בלא ישראל, אי נמי התם היינו טעמא דאסור משום דהוי יתיב ביה חמרא (בישראל) [דישראל] וגוי. אי נמי התם סגר במנעול הכא סגר הדלתים ולא במנעול. ההוא ביתא דהוי מלי חמרא דישראל ואשתכח גוי דקאי התם אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור ואי לא שרי. פי' אי אית ליה לאשתמוטי שיש לו טענה ועלילה בכניסת הבית ולא מרתת ונגע ולא דמי להני דמתני' דאמרי' אם הניחו בחזקת משתמר מותר דהתם כיון שהניחו שם והוא בחזקת משתמר לא נגע, אבל הכא אמרינן שלא נכנס הגוי לשם אלא משום מגע. מיתיבי ננעל הפונדק [או] שאמר לו שמור אסור מאי לאו אף על גב דלית ליה לאשתמוטי לא בדאית ליה לאשתמוטי פי' או שאמר לו שמור כלומר עמוד חוץ לבית ושמרהו ומצאו בתוך הבית אסור מאי לאו אע"ג דלית ליה לאשתמוטי לא בדאית ליה לאשתמוטי. והרב ראב"ד ז"ל גריס ההוא ביתא דהוי חמרא דישראל וגוי על גוי אחדיה לדשא באפי' ואשתכח דקאי ביני דני אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור ואי לא חמרא שרי. פי' אי אית ליה לאשתמוטי שיש מחיצה בין חביות הגוי לחביות של ישראל חמרא אסור דכיון דאחדיה לבבא באפיה [וכו']. ההוא חמרא דהוי יתיב בביתא והוי ישראל בעליונה וגוי בתחתונה שמע קל תגרא נפקו קדום ואתא גוי ואחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דאתאי אנא קדים ואתא ישראל בעליונה. אבל משום השתא אתי לא משתרי חמרא משום דהא אחדיה לבבא באפיה. ההוא ישראל וגוי דאתו בספינה שמע ישראל קל שפורא דמעלי שבתא סליק ועל אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא אתי וכי תימא משום שבתא אמר רבא אמר לי איסר גיורא כי הוינא גוי (אתאי) הוי אמינא ישראל לא מנטר שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי משתכחי בשוקא ולא הוה ידעינן דאיתא לן דר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות. ההוא ארי' דנהים בי מעצרתא שמע גוי טשא ביני (ביני) [דני] אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דטשינא אנא טשאי נמי ישראל וחזי לי.
ההוא גנבי דסליק ואזיל לנהרדעא ופתוח חבייתא טובא אמר רבא חמרא שרי רוב שוורי ישראל נינהו הוה עובדא בנהרדעי ואמר [שמואל] חמרא שרי כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור. פי' הכי קאמר כמאן כר' אליעזר ואם כן קשיא דשמואל אדשמואל דאמר בפרקא קמא דנדה [ז' ע"ב] הלכה כר' אליעזר בארבע (אמות) ותו לא. שאני התם כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא הוי ליה ספק ספיקא ואע"ג דרבנן מטמאים בבקעה אפילו בספק ספיקא כדאיתא במסכת טהרות פרק ששי [מ"ה] התם הוא דהלכתא גמירי לה אבל גבי אסורא כל ספק ספיקא לקולא.
<h2>דף ע:</h2>
ההיא רביתא דאשתכח דהוי קיימא ביני דנא והוי נקטה אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימר מגבא שקלתא וכי תימא השתא ליכא אימר אתרמויי אתרמי ופר"ש ז"ל דדוקא רביתא אבל גדולה לא.
ההוא פלמוסא דסלוק ואזיל לנהרדעי ופתוח חביתא טובא כי אתא רב דימי אמר עובדא [הוה] קמי [ד]ר' אל(י)עזר ושרא ולא ידענא אי משום דקא סבר ספק ביאה טהור [כיון דפתוח חביתא טובא] דאם כן קשיא דר' אלעזר אדר' אלעזר דהא אמר ר' אלעזר בפרק קמא דנדה [ז' ע"ב] הלכה כר' אל[י]עזר בארבע ותו לא אלא הכי קאמר ספק ביאה טהור בכי האי גונא דפתוח חביתא טובא מנמוקי הרב ראב"ד ז"ל. ואי משום דקא סבר רוב דאזלי בהדי פלמוסא ישראל נינהו, והאי ספק ביאה ספק מגע [הוא] כיון דפתיח חבייתא טובא אימר אדעתא דממונא פתח וכספק ביאה הוא. חצר שחלקה במסיפס אמר רב [יוחנן] טהרותיו טהורות.
<h2>דף עא.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא (ותפס) [והפס] עלי מנת המלך. מיתיבי לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר. פול תחתי קא אמרת הא לא דמיא אלא לסיפא אבל (אומרים) [אומר] לו מלטני מן האוצר. פי' הא דאמר רב יהודה אמר רב דוקא בשיכול לפייס המלך בדמים אף בשנתן לו יין נסך מותר ואפילו הכי כשאמר לו פול תחתי לאוצר אסור שכל מה שעשה הגוי כאלו עושה בשליחותו של ישראל הוא כיון דאמר פול תחתי אבל אם אינו יכול לפייס המלך בדמים אפילו רב מודה שאסור לומר לגוי צא והפס עלי מנת המלך. והרב ראב"ד ז"ל פסק אפי' בשאין יכול לפייס מנת המלך בדמים מותר כיון דסתמא קאמר ליה ולא אמר לו בהדיא שיתן לו מיינו אבל כשאמר לו פול תחתי כמאן דאמר לו תן לי מיינך ואני אתן לך הדמים דמי. והא דאסקינא בריש פרקין [ס"ג ע"ב] דלא מתסר אלא בשהקדים לו דינר התם הוא דבעידנא דפרעיה ליתא לאיסורא בעיניה אבל הכא בעידנא דפרע ליה דילמא איתא לאיסורא בעיניה
אמר אמימר משיכה בגוי קונה וכן הלכתא. וכל האי שמעתא משמע דכל שכן מעות שקונות בגוי. ובבכורות [י"ג ע"א] משמע דאליבא דאמימר משיכה בגוי קונה ולא מעות. אמר להו רב להנהו מסובייאתא כי מזביניתו חמרא לגוים קדימו שקילו זוזי מנייהו והדר כיילו להו ואי לית להו זוזי אוזפינהו כי היכי דלהוי מלוה גבייהו דאי לא עבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשות דידכו קא הוי וכי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו וליתא להא דרב לטעמיה [ע"ד ע"א] דאמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר חביות בחביות אבל לא יין ביין וקיימא לן דאפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו.
<h2>דף עא:</h2>
תניא הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהם ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך הרי זה יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח דוקא בשלא ידע שיש שם ע"ז ולפיכך קתני הרי זה יחזיר דמקח טעות הוא וסיפא אע"ג דמקח טעות הוא יוליך לים המלח מדרבנן דכיון דיהיב זוזי מתחזי כע"ז ביד ישראל אבל אם ידע ישראל שיש שם ע"ז שאין כאן מקח טעות אם נתן מעות ולא משך (לא) יחזיר ואם משך אפילו בשלא נתן מעות יוליך לים המלח, דקיימא לן משיכה בגוי קונה ולא מעות והכי איתא בבכורות פרק שני [י"ג ע"א], מיהו בהך שמעתא משמע דלמאן דאמר משיכה קונה הוא הדין למעות.
<h2>דף עב.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה אי מזבנינא לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לך במאה אזל זבנה במאה ועשרים אמר רב יוסף קנה קמא מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוה. והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. וכתב הרב ראב"ד ז"ל דאי בעי למתן קמא מאה ועשרים קנה קמא. אמר כדשיימי תלתא אפילו תרי מגו תלתא, כדאמרי תלתא עד דאמרי תלתא, כדשיימי בארבעה בארבעה וכל שכן כדאמרי ארבעה. אמר ליה כדשיימוה תלתא ואתו תלתא ושמוה ואמר להו אידך ליתי תלתא אחרינא דקים להו טפי ולשיימוה אמר רב פפא דינא הוא דמעכב מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהני קים להו טפי. והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
<h2>דף עב:</h2>
אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת [אבל החזיר גרגותני] אסור וגרגותני גופיה במאי מתסרא בנצוק שמעת מינה נצוק חבור, וכי תימא בשלא החזיר גרגותני לגת נמי לתסר הגת משום נצוק, איכא למשמע מהא דנצוק בר נצוק מותר ולהאי פרושא גרגותני אינו כבור ונצוק משום עירוב הוא ואע"ג דלא מתסר [היין בנגיעה מתסר] משום עירוב. ואית דבעי מימר דלעולם נצוק בר נצוק אסור והכא היינו טעמא דמותר בשלא החזיר גרגותני לגת דנצוק משום מגע הוא וכיון דאי נגע גוי בגת מותר כל שכן כי נגע בגרגותני דלא אסרינן מה שבגת משום נצוק אבל גרגותני גופיה מתסר בנצוק משום דגרגותני דיניה כבור וכל היכא דלא מתסר משום מגע לא מתסר משום עירוב. ועוד נפקא מינה ליין המערה מחביות לכלי ונגע הגוי בכלי התחתון אם נצוק אסור משום מגע (ו)אסור מה שבחביות [בהנאה ואי משום עירוב לא אסור אלא] לשתיה ולא בהנאה דקיימא לן [ע"ד ע"א] כרשב"ג דאמר יין ביין ימכר כלו לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו ומשמע לכאורה דנצוק משום מגע הוא דגרסינן בפרק השוכר [ע"ב ע"ב] ההוא גברא דאסיק חמרא בגשתא ובר גשתא אתא גוי ואנח ידיה עלויה אסריה רבא לההוא חמרא אמר ליה רב פפא לא תפשוט מינה דנצוק חבור שאני התם דכולא חמרא בתר גשתא ובת גשתא גרירי, ודאי בדאסריה לההוא חמרא בהנאה נמי אסריה דאי בשתיה ולא בהנאה אפילו נצוק אינו חבור אסור הוא בשתיה, דהא אנח ידיה על הגשתא ונגעה והיכי פשיט מינה דנצוק חבור אלא לאו שמע מינה דבהנאה נמי אסריה וקא פשיט מינה דנצוק חבור ואי נצוק משום עירוב הוא ולא משום מגע אמאי אסריה (במאה) [בהנאה] אלא לאו שמע מינה דנצוק משום מגע הוא. ויש לומר לעולם משום עירוב ולא משום מגע ומאי דאסריה רבא לההוא חמרא בשתיה הוא דאסריה ולא בהנאה וכי תימא היכי פשיט מינה דנצוק חבור משום דרבא אף היין שבתוך בת גשתא אסר ואעפ"י שהיין שנגע הגוי לתוך הגשתא חזר ולא בתוך (ש) הבת גשתה ואם כן למה אסור מה שבתוך [בת] הגשתא בשתיה אלא לאו שמע מינה נצוק חבור ולאו מילתא היא דהא שני ליה שאני התם דכולה חמרא בתר גשתא ובת גשתא גריר והאי טעמא לא סליק אלא אחמרא דגשתא. ויש לפרש ולומר שהגוי לא הניח ידו אלא בראש התחתון של בת גישתא ומה שנגע חזר לתוך הכלי שהבת גישתא בתוכו ואסריה רבא לחמרא דכלי שהגישתא בתוכו בשתיה ולא בהנאה דאי לאו משום [נצוק] היה מותר אף בשתיה שהרי היין שנגע הגוי לא חזר לתוך הכלי הגישתא אלא לתוך הכלי הבת גישתא ולעולם נצוק משום עירוב הוא ולא משום מגע, וכי תימא אם כן הוי ליה למימר אתנח ידי תותיה ומדקאמר אתנח ידיה עלויה שמע מינה על ראש העליון של גישתא קאמר ונצוק משום מגע הוא איכא למימר אע"פ שנגע בראש התחתון קרו ליה עלויה, הלכך [ליכא] למשמע מינה אי משום עירוב או אף משום מגע וכיון דדין נצוק חדוש הוא דמחמרינן ביין נסך טפי מטהרות אזלינן לקולא בהא מלתא ומשום עירוב הוא ולא משום מגע כך נראה לי. וכל מה שלמעלה רבוי דברים הוא. ויש לפרש הענין דמיירי בשהניח הגוי ידו בראש הגישתא שהוא בתוך כלי ריקן ואסריה רבא בשתיה מה שהיה בתוך הכלי המלא אעפ"י שהסיר (הגישתא) [הבת גישתא] מתוכו קודם שנתרוקן והא ודאי לא מתסר אלא משום נצוק שהרי מה שנגע הגוי לא חזר בתוך הכלי הראשון הלכך יש לומר דנצוק משום עירוב הוא להקל להתירו בהנאה.
הא דאמר רב ששת כח גוי דרבנן דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן אע"ג דרב ששת למדחייא לנצוק חבור אתא וקיימא לן דנצוק חבור אפילו הכי הלכתא כרב ששת דליכא דפליג עליה. וכן כתב רש"י ז"ל. וכי תימא אי נצוק חבור תיפוק ליה דמתסר מאי דלא נפק לבראי משום נצוק. נפקא מינה לאתסורי בהנאה דאי משום נצוק משתרי בהנאה דקיימא לן כרשב"ג [ע"ד ע"א] דאפילו יין ביין מותר, ואי משום כח גוי אסור אפילו בהנאה. אמר להו רב חסדא להנהו מסובייתא כי זבינתו חמרא לגוים קטיפו קטופי אי נמי נפיצו נפוצי, פי' דאי לא עבדי הכי דלמא משתיירי מחמרא בכלי עלאה ומתסר בשתיה משום נצוק.
<h2>דף עג.</h2>
כי אתא רב דימי אמר [ר'] יוחנן המערה יין נסך (בחביות) [מחביות] לבור אפי' כל היום כלו ראשון ראשון בטל ודוקא בקטיף קטופי דאי לאו הכי קיימא לן דנצוק חבור והוי כאלו נפל החביות בבת אחת. נראה לי דוקא לאשתרוי בהנאה קיימא לן כרשב"ג [ע"ד ע"א] דאמר ימכר כלו לגוים עד שיהא בו נותן טעם אבל יש בו נותן טעם ודאי אסור בהנאה ולפיכך אמר ר' יוחנן שאם נפל איסור לתוך היתר ראשון ראשון שאין בו נותן טעם בטל ומותר בהנאה ושוב אינו חוזר וניעור אע"פ שיש בו נותן טעם, לאשתרויי בשתיה אפילו ר' יוחנן מודה שאסור, וידעתי כי כל המפרשים פרשוה אפילו לגבי שתיה ואני כתבתי מה שנראה לי. ורמינן ליה מהא דתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו מאי לאו דנפל אסורא לגו התירא ומדקא תני אוסר סתמא שמע מינה אפילו בהנאה, ועוד דקתני אסור ואוסר מה אסור אפילו בהנאה וכגון שנפל מעט מעט עד שנתן בו טעם, לא התירא לגו אסורא. כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כלו ראשון ראשון בטל, ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חביות דנפיש עמודיה לא, וכן הלכתא.
<h2>דף עג:</h2>
אתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור הגדילו בהיתר היתר ור' יוחנן אמר אפילו הגדילו באיסור היתר. פי' כל היכא דנפל יין נסך תחלה לתוך המים ולא הי' בו כדי לתת טעם במים ונפל בו אחר כך יין כשר מותר שכבר נתבטל היין נסך לתוך המים ושוב אינו חוזר וניעור על ידי היתר, ודכולי עלמא היכא דנפל יין נסך לתוך יין כשר ואסרו ואחר כך נפל בו מים ואפי' יש במים כדי לבטל היין נסך אסור שהרי כבר נאסר ואינו חוזר ובטל אלא א"כ יש במים כדי לבטל כל היין הכשר והאסור והיינו כמו דמתני לה אדרבין דבעי התחלה. כי פליגי כגון שנפל מים תחלה לתוך היין כשר ונתבטלו המים כגון שנתנו בהם (המים) [היין] טעם וחזר ונפל בו היין נסך ואין בו כדי לתת טעם במים חזקיה סבר כיון שנפלו המים לתוך היין ונתן בהם היין טעם נתבטלו המים וכשנפל בו אח"כ היין נסך אע"פ שיש במים כדי לבטלו יין ביין הוא ואסור ולא אמרינן רואין. ור' יוחנן סבר אע"פ שכבר נתבטלו ביין כשר וחזרו יין כיון שאין ביין כדי לתת טעם במים חוזרים ונעורין המים ומבטלין היין נסך דאמרינן רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלים אותו ואיכא דמפרש פלוגתייהו כשאין כח לאחד מן היינות או הכשר או האסור לבטל טעם המים ובכי האי גונא הוא דשרי ר' יוחנן אבל אם היין כשר נתן טעם מתחלה במים הרי חזרו המים להיות יין ובכי האי גונא אפי' ר' יוחנן אוסר. ויש פנים לזה הפי' משום דמעיקרא כדהוה סליק אדעתין דפלוגתא דר' אליעזר ור' יוחנן פליג בכי האי גונא מיירי. מיהו כי מטית לשני כוסות שמזגן וערבן לא מתחזי האי פירושא, (דמזגן וערבן לא מתחזי האי פירושא) דמזגן משמע כראוי שנתן בו טעם כדרך מזיגה. וראיתי רוב חכמי הדור פוסקין כר' יוחנן אע"פ שהוא תלמידו של חזקיה משום דאביי ורבא פליגי בהא מלתא בפרק גיד הנשה [ק' ע"א] דאביי לית ליה רואין ורבא אית ליה רואין וקיימא לן הלכתא כרבא הלכך הכי נמי הלכה כר' יוחנן, דגרסינן התם דרש רבה בר בר חנה חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא אינה אוסרת עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות אוקים רב אמורא עלויה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה [נעשה] נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהם מינה ופרכינן מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל מה לי נותן טעם אפילו לא נתן טעם נמי אמר אביי בשקדם וסלקו רבא אמר אפילו תימא בשלא קדם וסלקו הוי מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמו שאינה והשאר שאינו מינו רבה עלי' ומבטלו, ולדידי משמע דהלכתא כחזקיה דהוא רביה דר' יוחנן ולא דמי לההיא דהתם לא נתבטל הרוטב שהוא אינו מינו עם החתיכות ולפיכך הרוטב מבטל חתיכת הנבלה אבל הכא כבר נתבטלו המים בתוך היין הכשר וחזר הכל יין ולפיכך כשנפל בו אחר כך היין האסור אין המים חוזרים ונעורים לבטל היין האסור שהרי כבר נתבטלו וחזרו יין והוה ליה יין ביין ואסור, וזהו טעמו של חזקיה. ואחרי שראיתי שהרב ראב"ד ז"ל פסק כר' יוחנן [הלכתא] כותיה.
ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כל אסורין שבתורה בין במינן [בין] (במשהו ו)שלא במינן בנותן טעם. בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז אלא טבל אמאי וכי תימא הוי ליה דבר שיש לו מתירין, מכדי טבל מאן קא אסר ליה תרומה שלא נתרמה ממנו ואם התרומה שאסרתו בטלה כל שכן שאינו נאסר אלא מפני התרומה שהוא בטל, הרב ראב"ד ז"ל. ויש מפרשים דבטבל שהלכו בעליו למדינת הים מיירי שאין לו מתירין דאי משום שיש לו מתירין אמאי נקט טבל ולא נקט חדש והקדש שהם דבר שיש לו מתירין כדאיתא בנדרים [נ"ח ע"א], אלא לאו שמע מינה דדבר שאין לו מתירין הוא כגון שהלכו הבעלים למדינת הים, ושני ליה כהתירו כך איסורו כדשמואל דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וקיימא לן כריש לקיש ור' יוחנן והרב אלפס גם כן פסק בסוף ימיו כר' יוחנן וכריש לקיש.
<h2>דף עד.</h2>
הא דתנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן פרכינן עלה בגמ' תנא מאי קא חשב אי דבר שבמנין קא חשיב לתני חתיכת נבלה אי איסורי הנאה קא חשיב לתני חמץ בפסח ואסיקנא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ולאו למימרא דדבר שבמנין ולאו איסורי הנאה בטל דהא חתיכת נבלה אמרינן במסכת חולין [ק' ע"א] שאינה בטלה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחים, אלא הכי קאמר האי תנא לא קתני אלא דבר שבמנין ודבר שאוסר ערובו בהנאה אבל חתיכת נבלה שאין אוסרת ערובה בהנאה לא קתני. והיינו דאמרינן לקמן למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, אי נמי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין, כלומר למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה שאין ערובו אוסר בהנאה שהרי האיסור עצמו מותר בהנאה, אי נמי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין אין אוסר ערובו בהנאה, וחמץ בפסח אע"פ שאוסר ערובו במשהו אע"ג דלאו דבר שבמנין הוא הני מילי באכילה אבל בהנאה לא. ואנו תמהים על הרב אלפסי ז"ל שכתב והאי כללא ליתא דקיימא לן חמץ בפסח אוסר בכל שהו ומנא ליה לרב ז"ל שחמץ בפסח אוסר ערובו במשהו בהנאה, ואפילו תימא שאוסר ערובו בהנאה דוקא בתבשיל שהוא דבר [בלול] אבל משנתנו דבר שאינו בלול הוא, והא דאמרינן דאיסורי הנאה ולאו דבר שבמנין אין אוסר ערובו בהנאה דוקא בדבר שאינו בלול אבל בבלול אע"ג דלאו דבר שבמנין הוא כגון יין נסך וכיוצא בו אוסר את ערובו בהנאה דהא קיימא לן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור. ואית דבעי מימר דהא דקיימא הלכה למעשה יין ביין אסור הני מילי (בשאין) [בשיש] בו רביעית מיין נסך שהוא דבר חשוב אבל אי לית ליה רביעית לא, ומה שכתבנו הוא הנכון דבדבר בלול אפילו אינו דבר שבמנין (ביין) [כיין] נסך וכיוצא בו אוסר ערובו בהנאה, והא דאמרינן לקמן יין נסך חביות בחביות מותר והא התם בדבר שבמנין הוא ואיסורי הנאה ומותר התם בחביות פתוחות שאינו דבר שבמנין הוא ואוסר כל החביות בהנאה וכן שנינו גבי ערלה וכלאי הכרם [ערלה פ"ג מ"ז] חביות סתומות כולן ידלקו והא דקיימא לן כר' אליעזר [מ"ט ע"ב] דאמר יוליך הנאה לים המלח אפילו בחביות של יין נסך איכא לאוקמיה בחביות פתוחות ואע"ג דבפת ובגד שנתערבו באחרים נמי קיימא לן כר' אליעזר דאמר [יוליך] והא התם דבר שבמנין הוא שאני התם שעיקר איסור הפת אינו אלא מפני העצים ועיקר איסור הבגד אינו אלא מפני הכרכר והעצים והכרכר אינו דבר שבמנין אבל לעולם בדבר שעיקר האיסור הוא דבר שבמנין אוסר ערובו בהנאה והיינו דתנן אלו אסורין ואוסרין בכל שהן ואין להם פדיון. זהו הפסק הנכון שראוי לסמוך עליו והיינו דתנן התם כלם ידלקו. ויש מפרשים דהא דקיימא לן חביות בחביות מותר דוקא לאחר פדיון (דקי"ל חביות בחביות מותר דוקא לאחר פדיון) דקיימא לן כר' אליעזר שיש פדיון לע"ז. אבל קודם פדיון אסור מכלל דיין ביין אפילו לאחר פדיון אסור. והא דאמרינן התם חביות סתומות כלן ידלקו דוקא בערלה וכלאי הכרם שאין תופשין את דמיהם ואין להם פדיון. והרב בעל המאור פי' דהא דאמרינן יין נסך ביין אוסר הני מילי קודם פדיון [וכו'] אפי' יין ביין מותר מכלל דחביות אפילו קודם פדיון מותר. ירושלמי [ערלה פ"ג ה"א]. הכי אתמר גבי בגד נתערב באחרים כולן אסורין בהנאה ותנן ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי ברם הכא דרכן של בני אדם ליקח בגד מן הגוי. טעם הירושלמי זה אינו מספיק לפת שאין דרכן של בני אדם ליקח פת מן הגוי ואפילו הכי קתני כולם אסורים בהנאה ויש לומר דבפת נמי איכא למגזר דלמא חזי ישראל חבריה כד מזבן פת לגוי ולאו אדעתיה דמוכר.
<h2>דף עד:</h2>
הא דאמר רבא גת שדרך בה לא סגי לה בנגוב אלא בקליפה אחר הקליפה ינגב בין בעץ בין באבן אבל בשל חרש בעינן מילוי וערוי. דרש רבא נעוה ארתיחו.
<h2>דף עה.</h2>
בעו מינה מר' אבוה הני גורני דארמאי מאי אמר ליה תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים ובקש לעשותם בטהרה הדפין והלולבין והעדשים מדיחין העקולים של נצרים ושל (שבצרן) [בצבוץ] מנגבן של שיפה ושל גמי מישנן שנים עשר חודש רשב"ג אומר מניחן מגת לגת. היינו תנא קמא איכא בנייהו חרפי ואפלי. ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד חולטן במי (אתיוה) [זיתים] ומגעילן ברותחין רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או (במימיו) [במעין] שמימיו רודפין וכמה עונה אמר רבה בר בר חנה או יום או לילה חנא שאינא ואמרי לה רב חנן בר שאינא ואמרי לה רבי חנן בר שאינא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן חצי יום וחצי לילה ולא פליגי כאן בתקופת ניסן ותשרי כאן בתקופת תמוז וטבת. והלכתא דלית להו הכשר אלא בשנים עשר חדש.
<h2>דף עו.</h2>
ומאי דשרינן קדרה שאינה בת יומא לא תימא מעת לעת אלא כל שעבר עליה לילה אחת בלא בשול נפגמת כדאמרינן [פסחים ל"ד ע"ב] תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה. ומתוך פר"ש ז"ל הכי משמע נמי שבלילה אחת מותרת אע"פ שלא שהתה מעת לעת.
והלכתא נותן טעם לפגם מותר וגעולי גוים דאסר רחמנא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא מכאן ואילך לשתרי גזרה משום קדרה בת יומא אבל משום אין מבטלין איסור לכתחלה לא אסרינן ליה שהרי האיסור פגום הוא ואינו אסור. ואם עבר ובשל בקדרה שאינה בת יומא מותר התבשיל לא שנא בשאר ימות השנה ולא שנא בפסח אע"פ שחמץ בפסח אסור במשהו אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר. רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא [כו'] מגעילן אמר רב אשי התם היתרא בלע הכא אסורא בלע וכי תימא סוף סוף כי פליט אסורא פליט השתא מיהא ליתה לאסורא בעינה, ובפרק כל שעה [ל' ע"ב] גרסינן אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא (עדיף) [עבדי] אמר ליה מר אפשר ליה ומאן דלא אפשר ליה מאי אמר ליה מייתי קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל לקתייהו ברותחין, וקשיא דרב אשי אדרב אשי, אלא על כרחין אפילו לטעמא דרב אשי לגבי חמץ בפסח אסורא בלע קרינא ביה ובעי ליבון מאי טעמא החמץ שבלע היום הי' נאסר אם היום פסח, והלכך אפילו לרב אשי השפודים והאסכלאות בפסח מלבנן וכל שכן לרב פפא דאמר האי קריד והאי לא קריד.
<h2>דף עו:</h2>
מתני' הסכין שפה והיא טהורה. גמרא אמר רב יהודה ונועצה עשרה פעמים בקרקע, מסתברא מדתני במתניתין שפה ולא תני נועצה ובברייתא תני נועצה ולא תני שפה, אלמא בחד מנייהו סגי. אך הרב ר"ש ז"ל כתב דאע"פ ששפה צריך לנועצה, ולא נהיר דהא בברייתא אדכר נועצה ולא אדכר שפה, ואי אמרת דבנועצה לא בעינן שפה אבל בשפה בעינן נעיצה אם כן שפה למאי קתני לה, אלא משמע ודאי דבחד מנייהו סגי לחתוך בה צונן, אבל בחמין (הוא) [אם] דרכו להגעיל יגעיל, ובירושלמי [הט"ו] סכין ארוך מלבן, והרב ר' משה ז"ל כתב הסכין שפה אפילו להשתמש בה חמין ואם חתך בסכין של גוים דבר צונן ולא שפה ולא נעצה בהדחה סגי ליה דגרסינן בפרק דקמא דחולין [ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף ושמואל אמר מדיח דסבירא ליה בית השחיטה צונן. והא דגרסינן בפ' כל הבשר [קי"א ע"ב] צנון שחתכו בסכין [של בשר] אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר ליה לבי פסקיה ואכיל אבל לעולם מידי דבר הדחה סגי ליה בהדחה כשמואל דאמר מדיח, ואית דבעי מימר דלעולם לא סגי בהדחה אלא בגרירה אבל בשחיטה אהני ליה טרדת הסימנין וסגי בהדחה, והטעם הראשון הוא הנכון. וכל זה שאמרו דוקא בסכין של גוים דבלע איסורא בחמין אבל סכין היתר שחתך בו איסור צונן בהדחת הסכין סגיא [או] שמקנחו בבליתא דפרסא דגרסינן בפרק קמא דחולין [ח' ע"ב] סכין ששחט בה טרפה חד אמר בחמין וחד אמר בצונן והלכתא בצונן ואי איכא בליתא דפרסא תו לא צריך.
